"אין לי את האומץ להגיד לך כמה שאני אוהב אותך" – פרק 7

הגענו הביתה.
הייתי עם חיוך כל כך גדול על הפנים.
התיישבנו בסלון.
"יאללה נקרא לחבר'ה? נחגוג את הניצחון?" אושר שאל אותי.
הנהנתי.
קראנו לכמה חברים וישבנו בסלון.
אבישג ונועם עלו לחדר של נועם.
אה נועם.
"אושר" אמרתי וסימנתי לו עם הראש ללכת למטבח.
הוא הנהן ושנינו קמנו.
"אה אחי?" הוא שאל.
"מה איתך ועם נועם?" שאלתי עם חיוך מתגרה.
"לא היה כלום ולא יקרה כלום. אנחנו רק ידידים. לצערי" את סוף המשפט מלמל בשקט אבל עדיין שמעתי.
"לצערך אה?" שאלתי בקול מתגרה.
"מה? לא! כאילו.. לא!" הוא אמר ואני? ניקרעתי מצחוק.
"נו די לצחוק! בוא נחזור לכולם" הוא אמר בגיחוך.
חזרנו לכולם.
כולם אמרו לי כל הכבוד.
אבל לא היה לי אכפת.
כולם חשבו שחייכתי בגלל הניצחון.
זה נכון, אבל זה לא רק בגלל זה.
זה בגלל שהיא סוף כל סוף שלי.
אחרי כמה שעות התפזרנו.
רק אושר נשאר אצלנו עלה לחדר של נועם.
"אושר" צעקתי לו כשהוא היה באמצע המדרגות.
הוא הסתובב.
"תיזהר ממני" אמרתי לו הוא צחק ועלה למעלה.
אבישג ירדה מהחדר של נועם וקפצה עליי.
אוטומטית חייכתי.
"יפה שלי" נישקתי אותה.
"טוב אני הולכת הביתה ביי" היא אמרה ובאה לקום ממני.
"אולי תישארי? איתי?" שאלתי אותה והחזקתי לה את היד.
"טוב נו" היא אמרה ונישכבה בספה לידי.
קמתי והתיישבתי עלייה.
"יואו נו ישמן קום ממני נו בבקשה אביה נו ישמן" היא צעקה.
צחקתי והרמתי אותה על הכתף.
היא צרחה.
"תוריד אותי נו אביתר תוריד אותי" היא צעקה והרביצה לי בגב.
צחקתי ועליתי לחדר שלי איתה.
זרקתי אותה על המיטה ועליתי מעלייה.
עושה שכיבות שמיכה וכל פעם שיורד נותן לה נשיקה קטנה על השפתיים.
היא מצחקקת בין נשיקה לנשיקה.
גם עם האישה שלי וגם שומר על כושר.
מה רע?!
"אני. אוהב. אותך." אמרתי ונישקתי אותה כל פעם שעשיתי שכיבת שמיכה.
"גם אני" אמרה.
"גם את מה?" שאלתי מחזיק את עצמי מעלייה.
"גם אני אוהבת אותך" הסמיקה.
נישקתי אותה.
"יפה שלי" אמרתי לה ונישכבתי לידה.
"טוב אני ילך לקחת מנועם פיג'מה" היא אמרה.
"לא עזבי קחי חולצה משלי" אמרתי וקמתי לכיוון הארון.
זרקתי לה חולצת טרינינג שחורה רגילה.
"תודה" הסמיקה שוב.
"נו" היא אמרה.
"מה?" שאלתי עם קול תמים למרות שידעתי מה היא רוצה.
"נו תסתובב" היא אמרה.
"את יכולה להתלבש מולי" אמרתי בקול מתגרה עם קריצה.
"מצחיק נו תסתובב כבר" היא רטנה בכעס.
צחקתי והסתובבתי.
היא התלבשה ואמרה לי להסתובב.
שנינו צחקנו.
"את קטנה" קבעתי בצחוק.
"אתה ענק" היא קבעה בצחוק גם כן.
החולצה הגיעה לה עד שני סנטימטר בערך לפני הבירכיים.
היא נשכבה במיטה והדליקה טלויזיה.
נשכבתי לידה, מנשק אותה בצוואר.
"חח נו די חח די זה מדגדג חח נו די" היא צחקה.
הפסקתי והסתכלתי עלייה.
גם היא עליי.
הסתכלתי לה בעיניים.
העיניים הכי יפות שראיתי.
אחרי העיניים הנדירות של נועם.
אני אוהב אותך שוגה שלי.
נ.מ של אושר
"עמי" אמרתי לה.
"אה אושי?" היא שאלה אותי.
"רק שתדעי אבא שלי התגעגע אלייך. מאוד. לא ראיתם אחד את השנייה המון זמן. רוצה מחר נילך אליי?" שאלתי מקווה שהיא תסכים.
הוא באמת התגעגע אלייה.
הוא לא מפסיק לדבר אלייה.
בדקה שהוא שמה שאני אצלה ושחזרנו לדבר הוא השתגע מרוב שמחה.
הוא תמיד רצה שנהייה ביחד.
אבל ממה שקרה.. נו לא משנה.
"טוב גם אני התגעגעתי" היא אמרה וחייכה.
הסתכלתי עלייה, על העיניים האלה שלה.
בחיים לא ראיתי עיניים כאלה.
כמעט לבנות מסביב לאישון תכלת ממש בהיר ומשם מתבהר ללבן.
עיניים מדהימות.
טוב די לדבר כמו כוסית.
אחרי כמה דקות שמתי לב שהיא נרדמה.
"לילה טוב עמי" אמרתי ונשקתי לראשה נשיקה קטנה.
אחרי כמה דקות גם אני נרדמתי.
וכל המחשבות שלי חשבו רק על דבר אחד.
נועם.