"אל תסתכלי עלי כאילו יש לך מה לומר לי"-פרק 6

פרק 6-
-מנק המבט של אנסטסיה-
יום רגיל, התעוררתי וצעדתי לעבר המקלחת, כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניים.
אספתי את שערי לעגבנייה. בעזרת גומייה שחורה ודקה. הבטתי במראה, צחקתי למראה פני.
כל שערי היה מבולגן והייתי נראת ממש עייפה, אני באמת עייפה אתמול, עשינו לילה לבן.
פתחתי את זרם המים, ושיפשפתי את פני בעזרת המים.
לקחתי את מברשת השיניים שלי, ומרחתי עליה קצת משחת שיניים.
הזזתי את ידי בקצב על השיניים שלי, ירקתי את המשחה וניקיתי את הפה שלי בעזרת המים.
יצאתי מהמקלחת וצעדתי לעבר הארון שלי, פתחתי באיטיות את דלת הארון והוצאתי ממנו, שורט בצבע כחול, חולצה שרשום עליה LOVE וכפכפי הוואינס.
החזקתי את הבגדים בידי וצעדתי בחזרה למקלחת כדי להתלבש. סגרתי את הדלת ונעלתי עם המנעול, פשטתי את בגדי ולבשתי את הבגדים שבחרתי. לקחתי את תיק האיפור שלי וישבתי מול המראה בשביל להתאפר. אולי זה רק ארוחת בוקר אבל אחר כך אני יוצאת עם קמרון. קיבלנו אישור לצאת לטייל קצת בעיר.
סיימתי להתאפר ויצאתי לעבר החדר אוכל, קלטתי את כל החברים שלי יושבים בשולחן הקבוע שלנו. צעדתי לעברם ונשקתי לשפתיו של קמרון אני אוהבת אותו כל כך, אנחנו חברים כבר במשך חצי שנה. לפתע ראיתי את תומס קם ורוצה להכריז במשהו נבהלתי, כי הוא יודע עלי מלא סודות והוא יכול בכל שנייה לספר אותם.
"חברים, אנה שלנו מסתירה הרבה סודות מאיתנו. תרצו לדעת אותם?" צעק, כדי שכולם ישמעו.
כולם צעקו כן והתלהבו. ירדו לי לאט לאט דמעות קטנות ומלוחות.
"טוב, אז בואו נתחיל אנה שלנו לא באה סתם לפנימייה, היא בעצם שיקרה לכולנו היא אמרה שהיא רצתה להירשם לפנימייה מדעת עצמה. וזה לא נכון כי אבא שלה הדרדר לסמים ואלכוהול, והיא רשמה את עצמה לפנימייה כי היא לא רצתה להישאר, בטירוף של אבא שלה" צעק בחוזקה, רק קמרון ידע את זה הסתכלתי עליו, וראיתי שהוא מאגרף את ידיו והולך לעבר תומס. עצרתי אותו הוא נרגע אבל הוא הרים את המגש שלו, שהיה מלא באוכל וזרק אותו לעבר תומס כולם התפוצצו מצחוק, כולל אני תומס זרק עלי אוכל זרקתי עליו בחזרה ומשם התחיל מלחמת אוכל. אחרי רבע שעה של המלחמה הזאת לקחתי את ידו של קמרון ורצתי לעבר החדר שלי. הוא לא היה כל כך מלוכלך רק בפנים שלו הוא הלך לשטוף את הפנים שלו. ואני הלכתי להתקלח אחרי חצי שעה יצאתי, לבשתי שמלה קלילה ונוחה וסנדלים חמודות.
קמרון היה לבוש בחולצה בצבע לבן עם כפתורים. חייכתי כשראיתי אותו יצאנו לעבר השער הלכנו ברגל, אחרי חמש דקות הגענו למקום זה ממש קרוב לפנימייה. הייתי ממש בשוק דפקתי חיוך ענק וקפצתי על קמרון בחיבוק ענקי.
זה היה מקום פשוט מושלם זה היה דשא עם פרחים יפים ועליו, היה פרוס שמיכה יפה וסל פיקניק אולי זה נשמע רעיון נדוש, אבל הוא היה ממש מיוחד קמרון אוהב לנגן בגיטרה, הוא ניגן לי כמה שירים היה שם גם כדור כדורגל וצחקנו ונהנו בערב, חזרנו לפנימייה. לפני שצעדתי לחדר נשקתי לשפתיו של קמרון נשיקה גדולה והלכתי לחדר שלי.

-מנק המבט של סול-
~אתמול במסעדה~
הגענו למסעדה והתיישבנו בשולחן לשלושה אנשים, על השולחן היה תפריטים לקחתי אחד והסתכלתי בכל המאכלים, זאת הייתה מסעדה מפוארת היה הרבה אנשים עם עניבות וחליפות מהודרות. אחרי כמה דקות כולנו בחרנו את המנות שרצינו, הייס הושיט את ידו למעלה ואחרי שנייה בא לעברנו מלצר.
"ערב טוב, מה תרצו להזמין?" שאל בחיוך.
"היי, אני ארצה פסטה מוקרמת בבקשה." ביקשתי בחיוך קטנטן. הוא הינהן ורשם את ההזמנה שלי.
"אמ.. אני ארצה שניצלונים וציפס." ביקשה ליבי עם קולה המתוק.
"אני ארצה סטייק ופירה. ושהסטייק יהיה צלוי טוב." ביקש הייס.
אחרי עשר דקות בערך, קיבלנו את המנות שביקשנו הם היו מסודרות על הצלחת בצורה יפה.
אכלנו, צחקנו והעברנו את הזמן בכיף נהנו מאוד.
"זוכרות שאמרתי שאני רוצה לספר לכם משהו?" שאל ברוגע.
אני וליבי הינהנו ציפיתי בקוצר רוח למה שהוא יאמר.
"טוב, אז רציתי לומר לכם אם תירצו לעבור לבית שלי. יש לי בית הרבה יותר טוב מאשר הצריף, אני חושב שההחלטה הנכונה זה שתעברו אלי." אמר.
"תגיד מה נראה לך?! הצריף זה הבית שלי, המחסה שלי, המקום ששמר עלי! אני לא עוברת, הצריף זה הבית האמיתי שלי לא הבית המפואר שלך! אז תעזוב אותי, אני נשארת בצריף." אמרתי בכעס.
מה נראה לו? הצריף זה הבית שלי, אני לא מוכנה לקחת את הסיכון שאני אעזוב את הצריף, ומישהו יכול להיכנס אליו, לגור בו, להרוס אותו, כי זה הבית שלי! הבית ששמר עלי והגן עלי.
"תירגעי ומהר. אני נותן לך אפשרות לעבור לבית עם תנאים הרבה יותר טובים מהצריף העלוב הזה! טוב לך לישון בצריף מלוכלך בזמן שיש לך אחות שסובלת מזה?!" אמר בעצבנות.
"הצריף המלוכלך הזה?" שאלתי והצבעתי לעבר הצריף שהיה מול המסעדה.
"זה הבית שלי. הצריף הוא המקום שגדלתי כל חי! אני סיכוי שאני עוזבת אותו." המשכתי את דברי בכעס, כשכל המסעדה שומעת.
"הלו?! גם אני פה! זאת גם החלטה שלי! למה לי אסור להביע את הדעה שלי?" צרחה ליבי בחוזקה. כול האנשים נעצו מבטים בנו היה לי נמאס, אז יצאתי מהמסעדה במהירות לעבר הרחוב. היו הרבה מכוניות ואנשים שצועדים ברחוב, זה לא היה הרחוב של הצריף שהוא ממש שומם ואין בו אף אחד. צעדתי לעבר הצריף הגעתי, פתחתי את הדלת ופסעתי לעבר החדר. אספתי את שיערי לעגבנייה והחלפתי לפיגמה קצרה. ניכנסתי מתחת לשמיכה וקצת בכיתי. אחרי כמה דקות שקעתי בשינה.