“אל תסתכלי עלי כאילו יש לך מה לומר לי”-פרק 7 מוקדש ל- רק אני ♥

פרק 7

-מנק המבט של הייס-
התעצבנתי, הייתי רותח. איך היא מעזה התנהג בצורה כזאת? שאני נותן לה אפשרות, להיות בבית יותר נוח מאשר, הצריף העלוב הזה שלה. כל המסעדה נעצה בנו מבטים. סול, יצאה החוצה לעבר הרחוב. היא מכירה את כל הרחובות בעל פה. עם כמה שאני אוהב אותה, היא עברה את הגבול. היא צעקה והתעצבנה. אך ידעתי שזה מה שהיא תעשה, היא לא יכולה לעזוב את הצריף. אבל אני אנסה לשכנע אותה, שתעבור לבית שלי. יש לה אחות קטנה. אי אפשר להמשיך לגור בצריף הזה, הוא עוד שנייה מתמוטט.
"קטנה שלי?" שאלתי את ליבי, מביט לתוך עינייה הקטנות,
"מה?" שאלה בקרירות. היא הביטה בי, בלי החיוך שאני כל כך אוהב.
"נסיכה שלי, מה שאמרת יש לך דעה, את יכולה לבחור אם את רוצה לבוא לבית שלי. או להישאר בצריף." אמרתי לה בחיוך מנחם.
"אני.. אני.. אני לא יודעת!" אמרה, כשדמעות זולגות לה על הלחיים, היא יצאה בריצה לעבר הרחוב. לסול. בזווית העין שלי ראיתי שליבי מחבקת אותה חזק חזק, ולא עוזבת.
הדמעות עדיין זלגו לליבי מהעיניים, זאת החלטה קשה מאוד. סול היא אחותה והיא יודעת שאם היא תעבור לבית שלי, אז סול לא תגור איתנו. והיא אוהבת את סול מאוד, אבל זאת ההחלטה שלה..

-מנק המבט של סול-
אני יודעת שאני והייס הפלנו את ההחלטה על ליבי, היא בסך הכל בת שבע. בעוד שבוע היומולדת שלה. ועוד לא ארגנתי כלום. היא חושבת ששכחנו את היומולדת שלה וזה לא נכון, כי זכרנו.
אם היא רוצה לעבור להייס, אני אכבד את ההחלטה שלה. ואם היא תבחר להישאר איתי, אני גם אכבד את ההחלטה שלה.
"יפה שלי?" שאלתי במילמול, כשהיא מחבקת אותי חזק, ואנחנו יושבות על ספסל ציבורי.
"ממ..?" מילמלה, מרימה באיטיות את ראשה לעברי.
"אני אכבד כל החלטה שלך." אמרתי בכנות.
"אני לא יודעת, תתנו לי זמן להחליט. ביינתים אני רוצה להישאר בצריף." ביקשה.
הינהנתי, היא חייכה היא הנסיכה שלי, האחות שלי. אין כמוה בעולם.
"אהבת את האוכל במסעדה?" שאלתי, לא ממש אהבתי את האוכל…
"לא ממש." ניגעלה. האוכל הזה מתאים לאנשים עשירים, כמו הייס.
"בואי." אמרתי ולקחתי את ידיה ורצנו לעבר משהו. היא נראתה מבולבלת, ציחקקתי למראה המבט שלה. היא צחקה אחרי.
"זה דוכן של נקניקייה בלחמניה. רוצה אחד?" שאלתי.
"כן, זה נראה ממש טעים." ענתה ליבי בחיוך.
"היי, אני רוצה שני מנות בבקשה." ביקשתי בנימוס מהמוכר.
"בבקשה ילדתי." אמר והגיש לנו את המנות, הוא נראה מבוגר אך מאוד נחמד.
הרחוב היה רועש, מלא במכוניות, דוכנים ואנשים שעוברים בו. נגסתי כמה ביסים מהלחמניה הטעימה, זה היה נורא טעים. גם ליבי התלהבה, אולי זה ישמע קצת מוזר אבל בחיים לא טעמנו את זה. הייס היה נוהג להביא לנו, חביתות וירקות… לא הלכנו לאכול בעיר, תמיד היינו אוכלים בצריף.
התחלתי להתקדם לצריף, ליבי חזרה בחזרה למסעדה להיות עם הייס.
בטעות נתקלתי במישהו, הוא היה גבוהה וחסון.
"אממ.. סליחה, מצטערת." ביקשתי סליחה מהאיש הזה.
"זה בסדר, גם אני מבקש סליחה." אמר בחיוך.
"אז איך קוראים לך?" שאל.
"סול, סול ג׳ונסון." עניתי בחיוך.
"נעים להכיר אותך סול ג׳ונסון." הוא אמר והסתכל על שעונו.
"אני מצטער סולי, אני נורא ממהר נתראה." אמר ונשק ללחי שלי, הסמקתי.
צעדתי בחזרה לעבר הצריף, והתארגנתי לשינה.
היה לי יום עמוס, במיוחד בעבודה. שכבתי לישון, עדיין ערה.
לפתע נשמע דפיקה בדלת. פתחתי, וראיתי את הנער ההוא.