"אל תסתכלי עלי כאילו יש לך מה לומר לי"-פרק 8 מוקדש ל-LOVE(:

פרק 8-

-מנק המבט של סול-
ראיתי את הנער ההוא, הייתי מבולבלת, לא הבנתי איך הוא יודע איפה אני גרה. ולמה הוא בכלל בא לכאן? רצו בראשי המון מחשבות. ששכחתי שהוא עומד מולי ומחכה.
"אה, אמ.. מה אתה עושה כאן?" שאלתי מבולבלת מאוד.
"אפשר להיכנס?" שאל בנימוס, הנהנתי במהירות והוא נכנס.
"את שכחת את הצמיד שלך, הוא נפל כשהסתובבת במהירות בחזרה לבית שלך." אמר, והראה לי את הצמיד שלי. צמיד מתכלת שכתוב עליו: "סול" וליד סימן של תו מוזיקה.
הצמיד הזה כל כך חשוב לי, הוא היה על היד שלי כשהוריי נטשו אותי…
זה הזיכרון היחיד שלי, והוא חשוב לי נורא.
"תודה, תודה רבה!! הצמיד הזה כל כך חשוב לי." הודיתי לו.
"בכיף. לא הכירנו מספיק טוב, קוראים לי צייס, צייס מיילנר." אמר בחיוך.
"היי צייס, נעים לי להכיר אותך." אמרתי בחיוך רחב.
"היי סולי." ציחקקתי מהכינוי שהוא הדביק לי.
"נדבר מחר? בדיוק ישנתי…" אמרתי מגרדת את ראשי, מהמבוכה.
"בטח, ביי סולי." גיחך ונשק לראשי.
"ביי." נופפתי לו לשלום.
הסתכלתי בצמיד שהוא החזיר לי, זה הצמיד האהוב עלי. היחיד שאני עונדת, שמתי את הצמיד בחזרה על ידי. ועליתי למיטה הייתי נורא עייפה.

-מנק המבט של צייס-
הייתי אצל סול, החזרתי לה את הצמיד. היא נורא חמודה אני אדבר עם תומס, ואגיד לו שיפסיק להציק לה. הגעתי לפנימייה וצעדתי לעבר החדר שלי.
"היי תומי." אמרתי לתומס.
"היי צייס." אמר מחיוך.
"תקשיב, הסול הזאת ממש חמודה. אל תציק לה יותר." אמרתי לו.
"כבר הפסקתי, היא באמת ממש חמודה." אמר. שמחתי שהוא לא מציק לה יותר…
"אתה בא לחדר אוכל? לארוחת ערב?" שאלתי את תומס, תכף החדר אוכל נסגר. שנספיק לאוכל.
"יאללה, בוא נקרא לכולם." אמר, כשהוא מתכוון לכולם אלה אנה וקמרון.
הלכנו לחדר של אנה, יש לה שם ידידות. ראינו שרק קמרון ואנה בחדר.
"זוג מאוהבים, אתם באים?" אני ותומס צחקנו עליהם.
"זוג הומואים, אנחנו באים." אמרו לנו. נקרעתי מצחוק.
"תבקשו סליחה." אמרתי באיום מזויף.
"סליחה, סליחה." ביקשו בזילזול.
"יאללה בואו." זירזתי אותם.
הלכנו לעבר החדר אוכל הגדול, לקחנו מגשים ושמנו את האוכל שרצינו.
בפעם שעברה, שתומס דיבר על אנה. לא היינו חברים טובים. עבר שבוע מאז, ורק לפני כמה ימים התחלנו להיות חברים. הוא ביקש סליחה, וסלחנו או יותר נכון, אנה סלחה.
ישבנו לאכול, דיברנו ופיטפטנו…
העברנו את הארוחה, עם הרבה צחוקים ודאחקות.
היה מאוחר, 22:00 בלילה. הלכנו כל אחד לחדר שלו והתארגנו לשינה.
נשכבתי במיטה ונירדמתי.