“אל תסתכלי עלי כאילו יש לך מה לומר לי”-פרק 1

פרק 1:
מנק׳ המבט של סול:

עוד יום רגיל, אני וליבי. ישנות בצריף נטוש, שבעצם אנחנו גרות בו.
מצאנו את הצריף, כאשר היינו גרות ברחוב.
אני גונבת, כדי להשיג כסף, שיהיה לי לקנות אוכל ובגדים לליבי. ליבי ישנה, אני אצא לרחוב, אגנוב. ואקנה לנו לאכול.
שמתי את הכובע גרב שלי, שמתי לב שיש לו קרעים קטנים, שמתי בגדים. ויצאתי.
ראיתי איש, עם חליפה והכל, נראה איש מכובד ועשיר.
ראיתי שהוא מחזיק בידו תיק, עשיתי את הפעולה הרגילה שלי, עברתי לידו. ופשוט גנבתי לו את התיק. רצתי לעבר סמטה אחת, התנשמתי. הורדתי את הכובע, וחזרתי לעבר הרחוב, האיש לא היה שם. כנראה, הוא המשיך לרוץ. בארנק היו כמה שטרות, וכסף קטן. לא הרבה, כמו שחשבתי. אבל העיקר שיש לי עכשיו כסף לקנות אוכל, עם הכסף המיותר אני אקנה לליבי משהו חמוד. הלכתי לעבר חנות קטנטנה, קניתי ארבעה קרואסונים. ועוד כמה דברים, כדי שיהיה גם לימים הבאים, הלכתי לעבר חנות בגדים, היה מבצעים. לקחתי לה שמלה יפה. בדקתי שהיא במידה הנכונה, שילמתי למוכרת, וצעדתי לבית, עם, שתי השקיות שנמצאות בידי. הגעתי לצריף. הסתכלתי מסביב, לראות אם מישהו בא, וקלטתי איש, הוא היה נראה מאוד מסתורי, הוא היה גבוה, ונאה. אך, לא הטעם שלי, הוא עמד ליד דלת הצריף, נבהלתי, הייתי בשוק.
התעשתתי על עצמי, ורצתי לעברו. הוא בדיוק בא לפתוח את דלת הצריף.
תפסתי, את ידו. וסובבתי את שני ידיו לאחור,
״אממ.. סליחה? מה אתה בדיוק עושה כאן?״ שאלתי בכעס.
מה הוא עושה כאן? זה הצריף שלי, ושל ליבי. עד שמצאנו את הצריף! הוא לא יכול פתאום לבוא לכאן, ולעשות מה שבא לו! זה האזור. שלנו. אף אחד לא יקח ממני את הבית היחיד שלי. חשבתי לעצמי, זה הבית שלי! מה נראה לו?!
״ראיתי את הצריף הנטוש, והסתקרנתי. מה יפה כמוך עושה במקום כזה?״ שאל, מתקרב אלי בצעדים גדולים. דחפתי אותו, עם שני ידיים.
״לך מכאן, לך מכאן ואל תחזור״ אמרתי.
״למה את דווקא נראת מאוד יפה, אני אוכל להשתמש בך, ואז לעזוב אותך״ אמר באכזריות.
הוא בא להוריד את חולצתי, ואז..