—-אם אעלם?—- הקדמה

—-הקדמה—-
כאב חד מפלח אותי, מעיר אותי מהשינה, חזק ומטלטל, ואני כל כך רוצה לצעוק, לשחרר את הכאב. אבל אני יודעת שאסור לי, כי זה רק ישמח אותו יותר והוא יחתוך אותי שוב. הוא מרים את הסכין הקהה, ושוב מעביר אותה באיטיות על ידי.

—-כמה חודשים לפניי—-
אני מחייכת אל מייקל, שמתקרב אל שולחני. "שלום" אני אומרת בפלרטטניות מתגרה ונושקת לו.
"שלום גם לך" הוא מחזיר לי באותה נימה. אנחנו מחייך אליי את חיוכו המיוחד ששמור רק לי. "אני צריכה לדבר איתך…" אני אומרת, והוא מושיט את ידו אל פניי ומסיט את שערי הארוך מעיניי. "מה קרה?" הוא שואל, ונראה מעט מבוהל.
"בוא" אני אומרת ומוליכה אותו החוצה.
אנחנו מתיישבים על הדשא הרך, מתחת לעץ המיוחד שלנו – העץ שבו מייקל חרט את שמותינו. "אני… אבא שלי קיבל עבודה. ב… בחו"ל" הוא מביט בי, "מה זה אומר לגבייך?" הוא שואל בדאגה. "ההורים שלי הסכימו לי להישאר אצל דודה שלי, אנבל" אני רואה את ההקלה בעיניו. "יופי…" הוא אומר ומנשק אותי נשיקה ארוכה. "אני אוהב אותך כל כך… מה אעשה בלעדייך?" אני מחבקת אותו בחוזקה. "אל תדאג, אתה לא תצטרך לגלות"