אם היית יודע מה עובר עליי.. פרק 1

שנה עברה.
שנה מלאה בריונות, מכות והשפלות. שנה מלאה בקללות, התעללויות, ואלימות.
הוא נזכר לבוא אחר כך, אחרי שסבלתי כל כך. ועדיין רציתי את החלאה הזה, הזה שזרק אותי מול כולם במסיבת הפתעה בשבילו, כי היה בטוח שבגדתי בו. אולי אם הייתי באמת בוגדת בו הייתי מרגישה רע יותר, אבל זה לא קרה.
ולא מצאתי דרך להרגיש רע יותר מעכשיו.
עברתי בית ספר, הבנתי שהתחלה חדשה זה מה שאני צריכה. למדתי כמו שצריך, האנשים בבית הספר קיבלו אותי שם, בניגוד לילדים מהבית ספר הקודם, שעדיין קיללו אותי בפייסבוק או השפילו אותי בכל מקום אחר. והוא לא התייחס בכלל, הוא לא היה בבית הספר, גם לא ציפיתי שהוא יהיה בבית ספר החדש.
פחדתי שישפיל אותי שם.
אז למזלי לא הייתי באותו הכיתה שהוא היה, הייתי בכיתה ידידותית, כיתת מצוינות. שם היה מקומי. חכמים מן הסתם יכולים להבין ללבי, כשבכיתות רגילות או נמוכות מזה יכול להיות שזה לא יקרה. וזה מה שקרה, הם קיבלו אותי בלב רחב ובחיוך גדול. עדיין הוא הסתכל עליי בהפסקות.
"אז.." פנה אליי ילד מהכיתה החדשה, "איך זה להיות כאן?"
"בית ספר נחמד.." אמרתי. חייכתי אליו, כשבעצם רק הסתכלתי על ההוא ששבר לי את הלב, יונתן. ילד בעל שיער שחור עם עיניים ירוקות, עם בגדים מסודרים, הוא קצת נמוך וטיפ-טיפה רזה.
ואז הסתכלתי על הילד מהכיתה החדשה. ניסיתי להתרשם ממנו, אך ראיתי רק ילד גבוהה עם בגדים שגדולים עליו. הוא היה ניראה מבולגן, היו לו עיניים חומות בהירות, עם שיער מתולתל.
"יש לך עיניים יפות.." הוא הביט לעיניי, עיניי הכחולות שפוני לצד בצבע חום קצת סותר אותם.
'בדיוק מה שיונתן אמר' חשבתי לעצמי, ואז רציתי להחטיף לעצמי כאפה.
יונתן הוא חלאה, הוא זבל והוא מניאק, הוא זרק אותך לבריונות על האשמה שלא קרתה.
"אני צריכה ללכת לשנייה.. עוד מעט אחזור." אמרתי ונכנסתי ישירות לכיתה, יונתן עדיין לא שם לב שאני כאן.
שאלתי את עצמי אם הוא זוכר אותי, או שאולי הוא שכח אותי לגמרי, ופתח לו דף חדש.
בכל מקרה הוא לא היה ניראה מקובל כמו שפעם היה נראה, הוא היה רק עם חבר אחד על ספסל, והם שתו קוקה קולה וצחקו מכל בדיחה. ראיתי אותו מחלון בית הספר.