אם זאת מלחמה.- פרק 2.

בס"ד
הלוחמת:
אני לא זוכרת כמעט כלום, כל מה שאני זוכרת זה כאבים, כאבים חדים ונוראיים שעוברים בגב, בעמוד השדרה כמו נחש, צלופח מחשמל שזרע ארס בגבי, לא יכולתי לשבת ולהישען, שכבתי כל היום על הבטן, ללא יכולת תזוזה .
הקש ששבר את גב הגמל היה באותה השבת בה הלכתי למטבח ולפתע אותו כאב נוראי תקף אותי והתרסקתי על הרצפה…
" זהו אני לא יכולה יותר אני לוקחת אותך לבית חולים!!" אמרה אימי.

עד כאן אני זוכרת , כרגע אני לא יודעת כלום!.
מה קורה איתי?, איפה אני לעזאזל ? ומזה הכאב ראש הנורא הזה???
אמא נכנסת עם עיניים נפוחות ואדומות ואבא מאחוריה עם מבט מבויש אך עצבני.
שניהם נעמדים לידי.
"רוני שלי… איך את מרגישה?" אמא שאלה.
"ממממ…הה?" הרגשתי מטושטשת.
" עזבי אותה נויה" אבי אמר לאמא שלי " היא עדיין לא מפוקסת" המשיך…
"אווו … אוקי" אמא נאנחה והתיישבה על הכורסא ליד מיטתי, הייתי בבית חולים.
לאחר ניראלי משהו כמו שעה התעוררתי, אימי הייתה לצידי אך אבי כנראה כבר הלך.
"אי …אי… אמא" קראתי לה. אימי קמה מיד מן הכורסא ונעמדה כניצבת לידי " מה? מה יפה שלי?"
"א…א..אבא?!?" שאלתי..
" כן כן אני יודעת.. תראי מה את יכולה לגרום לו לעשות.." אמרה אימי כשחיוך קטן ועצוב על פניה.
לפתע הכול התערפל, נהיה שחור,. עצמתי את עיני, נרדמתי.
אמא החלה לבכות.
שלא תבינו לא נכון אמא שלי היא הבן-אדם הכי חזק ולא בכיין בעולם אני פשוט לא יודעת מה קרה לה!
זה הפחיד אותי אני חייבת להודות, בחיים לא ראיתי אותה בוכה!!
2.