אם זאת מלחמה- פרק 3.
בס"ד
הלוחם:
אבא שלי? אה… זה סיפור ארוך, לפני כשנה הוא חלה בסרטן זה היה קשה, אימי לא תפקדה היא רק ישבה ליד מיטתו בבית החולים . הבית לא תפקד ללא אמא ואני תפסתי את הפיקוד.
מצבו הלך והידרדר ובאותו יום שבו חגגתי את התגייסותי לצה"ל הוא נפטר…
אימי מאוד קיוותה שהוא יישאר עוד קצת לראות אותי מסיים טירונות ונשבע אמונים לצה"ל
אבל כנראה ל- ה' הייתה תכנית אחרת…
אנחנו יחסית משפחה חזקה ופחות או יותר חזרנו למצבינו הרגיל.
" בן –בן אתה בא?" שאלתי.
"כןןןןן…. אני רק מביא ת'קסדה!! " אני ובן-בן אוהבים לרכוב על סוסים ואפילו הייתי מורה לזה בחוות סוסים בירושלים, הכי אני אוהב לדהור מהר מאוד ולהרגיש את הרוח מכה בי בחוזקה!
" יאלה בוא" אמרתי, לקחתי את המפתחות לרכב ויצאנו מהבית, הגענו.
" יאלה בן-בן אתה יכול ,אתה יכול מהר יותר, יאלה" עודדתי אותו, הוא עוד קצת מפחד להדהיר את הסוס…
ירושלמית אף פעם לא אהבה חיות ובמיוחד סוסים, לדעתה הם מטונפים אבל זה לא כזה מפריע לי,
למרות שהיה נחמד להרכיב אותה מאחוריי על גב הסוס ולרכוב מהר, אבל אני סתם מדמיין…
" כל הכבוד! אמרתי לך שאתה יכול מהר יותר" התעוררתי מהרהוריי .
בן-בן חייך, מרוצה מעצמו והתחיל להדהיר את הסוס במהירות לכיוון שדה השיבולים שהיה לידנו, עליתי גם אני על הסוס והתחלתי לדהור במהירות, מדביק את הקצב של בן-בן.
זה היה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי!!!
לדהור עם אחי הקטן על הסוסים שלנו במהירות בתוך שדה השיבולים היפיפה הזה…
יחסית נחמד לעשות כזה דבר יום לפני שחוזרים לצבא.
נכנסנו חזרה לאוטו, שמנו מוזיקה על שיא הווליום- שלמה ארצי ,"ארץ חדשה".
התחלנו לשיר ולרקוד תוך כדי הנסיעה.. שמתי לב שבן-בן אינו חגר חגורה אך לא רציתי להרוס את ההנאה והתעלמתי מכך…
3.
תגובות (3)
היי לך,
יש משו בכתיבה שלך שהוא מאד בוסרי,
כדאי שלפני שאת מעלה-תקראי בעצמך את הפרק,
כדי לשלול את ההרגשה שאת מנהלת שיחה עם חברה ולא כותבת פרק בסיפור.
מזה בוסרי?
את כותבת מהמםם