אם זאת מלחמה- פרק 5.

בס"ד
הלוחם:
זאת הייתה אמורה להיות נסיעה רגילה ובטוחה לגמרי עם אחי הקטן, אף אחד לא ציפה למשאית הגדולה שהגיחה מאחוריי הרכב שלי.
עכשיו אני בבית החולים, שוכב במיטת החולים כשאני פצוע קל, סך הכול כמה חתכים עמוקים ושבר ביד שמאל . אבל הקושי האמיתי שאני חווה עכשיו זה הקושי להתמודד עם רגשות האשם שגוברים עליי . אחי בחדר אחר, אני אינני יודע כלום על מצבו הבריאותי ואני הולך ונהיה מטורף מדאגה. בזמן שפינו אותנו באמבולנס ראיתי בזווית עיני שמצבו לא מאיר פנים, אך אני לא יודע עד כמה מצבו נורא.
אמא שלי נכנסה לחדרי בבית החולים ומבטה לא בישר דברים טובים, ידעתי, ידעתי שהוא עדיין בחיים, הרגשתי את זה, אך הבנתי ממבטה של אימי שבכל זאת בן-בן לא במיטבו.
" אמא, מה עם בן-בן?" שאלתי את אמא שלי במהירות ובדאגה.
" לא יודעת… קשה… מה לעשות, אלה החיים…" ענתה באדישות עצובה.
תמיד כשהמצב קשה אמא שלי נכנסת למצב כזה, שבה היא אדישה להכול, אני חושב שהיא עושה זאת כדי לא לחוש, לא להרגיש את הכאב שבלב.
" מה זה קשה אמא? עד כמה זה קשה?" שאלתי חסר סבלנות ומטורף מדאגה.
" אחחח" נאנחה ומיד אחר כך המשיכה.
"יש לו צלעות שבורות, הוא לא נושם לבד, הוא מונשם על ידי מכונות, יש לו חתך עמוק ברגל וסדק קטן בגולגולת, הוא פעם ער ופעם מחוסר הכרה ואני? אני לא יודעת מה לעשות" אמרה אימי כשהיא נאנחת בכל רגע ובסוף המשפט קולה נהיה שבור.
" אוי אמא אני לא הייתי צריך להתעלם מזה שהוא לא חגור, לא הייתי צריך לרקוד תוך כדי נסיעה, הייתי צריך להיות מרוכז בדרך, אני מרגיש כל כך אשם" היתוודתי בפניי אמא שלי כשקולי מלא במצוקה. חיוך צדדי וקטן עלה על פניה של אימי.
" אחחח… הכול בסדר מתוקי, אל תרגיש אשם, זה לא אתה" ניסתה לנחם אותי.
אחרי שכאב הראש החזק שחשתי נרגע מעט יצאתי לסיבוב, הלכתי בכל בית החולים והסתכלתי על האנשים שמטופלים כאן, עצוב, זה פשוט עצוב איך אפשר לאבד את החיים שלנו בשנייה בגלל איזו טעות קטנה ושטותית .
הלכתי לחדר 52, החדר בו אחי שכב, הוא נח שם על המיטה דומם וכל פניו חבולות, רציתי שיתעורר כדי שאוכל לבקש ממנו שיסלח לי , שיסלח לי על זה שאני לא שמרתי עליו מספיק טוב אך הוא נשאר דומם כמו אבן על המיטה החיוורת.
" סליחה אחי.." לחשתי לאוזנו ויצאתי מחדרו במהירות ,לא עומד בכאב .
הלכתי לכיוון מכונת הפחיות הקרות שעמדה ניצבת על יד הקיר.
לא היה עלי כסף וחיפשתי בעיני אחר מישהו שיוכל להשאיל לי 5 שקל לפחית קולה .
" אתה צריך כסף?" נערה יפה שעמדה שם שאלה אותי בנדיבות.
" אממ.. כן, אני יחזיר לך, יש לי בחדר ו.." התחלתי לומר אך היא קטעה אותי.
" זה בסדר, אתה לא צריך להחזיר לי כסף, אני לא צריכה אותו, תהנה" אמרה והותירה בידי שטר של חמישים שקלים חדשים. הופתעתי מעט מנדיבות הלב של הנערה והודיתי לה בליבי על כך.
חזרתי לחדרי לישון ואימי נותרה יושבת בחדר של בן-בן , ממתינה לו שיתעורר.
ירושלמית הייתה עסוקה מאוד בלימודיה באוניברסיטה ולא יכלה לבקר, היא התנצלה על כך אלפי פעמים ואמרה לי שתפצה אותי על כך, אך כרגע , למען האמת, היא לא כל כך הייתה חסרה לי.