אמונה – הקדמה + פרק 1

דוראל ומשפחתו חיו כל החיים כאנשים דתיים.
הם מאמינים שדרך ארץ קדמה לתורה ומקבלים כל אדם באשר הוא.
חייו של דוראל משתנים כאשר אימו מחליטה לעבור לתל אביב לבית ספר חילוני, דוראל מתנגד בכל תוקף לרעיון שמתממש.
הוא מבין שיצטרך להתאים את עצמו לשגרה אחרת, חיים אחרים ואנשים השונים ממנו.
דוראל פוגש את עדי, נערה חילונייה.
מה יקרה בין השניים? האם דוראל יוותר על האמונה וילך בדרכה של עדי, או שעדי תעזוב הכל ותלך בדרכו של דוראל?
*
נ.מ דוראל-
"דוראלי, אתה מאורגן?" אמא שלי נכנסה אל החדר. הבטתי בה במבט מאוכזב, חודשיים שאנחנו גרים פה ועדיין לא התרגלתי לשום דבר.
היום הוא היום הראשון ללימודים, למרות שעוד לא הגעתי לבית הספר אני מתפלל כל הדרך שהיום הזה ייגמר מהר.
אני נכנס בשער ואישה שנראית בשנות ה-50 לחייה מסתכלת עליי בחיוך ומגישה לי סוכריה, "בבקשה." היא אומרת, אני מניד בראשי לשלילה, מחייך ומתרחק מהילדים הלבושים בחולצות הלבנות.
מסביבי חבורות של בנות ובנים שצוחקים ומחייכים, יושבים יחד ומעבירים את הזמן עד לשיעור הראשון.
"איפה כיתה י'2?" שאלתי בחור שהיה עסוק בפלאפון שלו. הוא הרים אליי את מבטו, מסמן לי עם היד ישר וחוזר אל הפלאפון.
המשכתי ללכת ונעצרתי מול דלת הכיתה. המורה עמדה שם בחיוך מחכה לתלמידים שיכנסו, כשהיא פגשה בי החיוך שלה נהיה גדול יותר ועיניה נצצו. "אתה התלמיד החדש?" התקרבה אליי. הנהנתי, "דוראל." אמרתי. "מירי." חייכה אליי, כנראה היא שמה לב לכיפה שעל ראשי, "אתה שומר נגיעה?" שאלה. "משתדל." עניתי בחיוך, "איפה אני אמור לשבת?" התחלתי ללכת בין השולחנות והכיסאות, ידעתי שהיא ממשיכה להסתכל עליי לכן לא הסתובבתי אליה.
"איפה שאתה רוצה, אתה מעדיף שאציג אותך או ש…" הנדתי בראשי, "אני מעדיף שלא." אמרתי והתיישבתי באחד השולחנות. "הם ידעו לבד שיש להם תלמיד חדש בכיתה, אני מאמין שלרובם יש עיניים." חייכתי וסידרתי את הכיפה על ראשי.
התביישתי, בעיקר מהתגובות, לא ידעתי איך יראו המבטים, אם יהיו לחשושים או דברים כאלו, פשוט העדפתי שיבינו לבד.
*
השיעור התחיל, כבר כל התלמידים בכיתה, מירי מדברת על היום הראשון ומה יהיה בהמשך השבוע, לאחר מכן היא מסתכלת עליי.
התלמיד ששם לב שמבטה נתקע מסתובב מיד ומסתכל עליי גם ואחריו כל הכיתה.
"תלמידים, זה דוראל. הוא תלמיד חדש כפי שאתם רואים." היא מחייכת אליי במבט מתנצל.
הלחשושים מתחילים, קצת מבטים מופתעים וביניהם כמה חיוכים. "הביאו לנו דתי?" שמעתי את אחת מהילדות שדיברה עם חברה שלה.
מירי הסתכלה עליה במהירות, היא נראתה כועסת. "זה בסדר." אמרתי, שוב כל המבטים עליי.