אמונה – פרק 10

נ.מ ערן-
"עדי!" צעקתי אך היא לא הסתובבה. "עדי!" צעקתי בפעם האחרונה לפני שאראה את דמותה.
נאנחתי והשפלתי את מבטי.
מחיתי כמה דמעות שזלגו מעיניי וקמתי מהספסל.
אחרי הפרידה מעדי יש עוד מישהי שצריכה לדעת את זה, וזאת דניאל.
איך אני אספר לה שהיא איבדה את הדבר היחיד שהיה לה?
–
דפקתי חלושות בדלת הבית הגדולה שהייתה מולי.
הנחתי שדניאל בסלון אז מן הסתם היא תשמע.
"ערן," היא פתחה את הדלת ומשכה באפה, נראה שעל כולם עובר יום קשה היום.
"מה… מה אתה עושה פה?" נאנחה קלות.
צעדתי פנימה והסתכלתי לצדדים, ווידאתי שאף אחד לא בבית. "אפשר להיכנס?" שאלתי.
היא זזה מדלת הכניסה ונכנסנו שנינו אל תוך הבית שהיה כל כך גדול, אך ריק מאנשים.
"למה באת?" הסתובבה אליי.
הסתכלתי על הבית, הוא היה נראה קודר, שקט מטריד שרר בו.
הסטתי אליה את מבטי והסתכלתי אליה בעצב, ריחמתי עליה כל כך.
"מה קרה?" שאלה בקול מבוהל וחיכתה לתשובה.
"דניאל…" מלמלתי, היא הסתכלה עליי בציפייה, מחכה שאגיד כבר משהו, שאשבור את השתיקה שמטרידה בדיוק כמו הבית.
"זאת עדי." זרקתי לאוויר.
נשימתה נעצרה, עיניה נפקחו, "מה איתה?" התפללה שאומר שהיא לא יודעת.
"ערן, מה איתה?" חזרה על שאלתה.
"היא יודעת, סיפרתי לה הכל." אמרתי בשקט, מקווה שהיא לא תשמע.
היא העבירה יד על פנייה והסתכלה עליי.
"תאמר לי שאתה עובד עליי." מלמלה והתיישבה על הספה.
הלוואי שהייתי יכול להגיד לה שאני עובד עליה, הלוואי שיכולתי להחזיר את הזמן אחורה ולא להתנשק עם דניאל.
הלוואי שהייתי יכול, אבל לא יכולתי, זה כבר קרה.
תוך זמן קצר דניאל כיסתה את פנייה בשתי ידיה והתחילה לבכות.
עמדתי שם, מסתכל לצדדים וחושב מה לעשות עם עצמי.
אני בטוח שהיא מבינה שהייתי חייב לספר לה, שאם זה לא היה בא ממני זה היה בא ממנה, אבל שנינו דחינו את זה.
ידענו שהזמן שלנו עם עדי ספור מראש ורצינו לנצל כל רגע.
–
התהלכתי ברחוב, השיחה עם דניאל רק גרמה לי לחשוב יותר.
עכשיו, שכבר עדי לא פה, אני מרגיש ריקנות, וזה טבעי, כי הייתה ממלאה לי את כל מה שהיה לי חסר.
הגשם הפסיק לרדת ולמרות זאת הייתי רטוב בכל הגוף, הקור חדר לעצמותיי, אבל כבר שום דבר לא עניין אותי.
צפצוף של מכונית קטע את מחשבותיי.
"ערן!" נשמע קול מחלון המכונית ומיד לאחר מכן צחוק צרוד.
הלכתי אל עבר המכונית באיטיות, חושב לפני כל צעד, לאף אחד מהחברים שלי אין עוד רישיון.
"אני לא מאמין, זה באמת אתה." החלון נפתח עד סופו והתגלה מולי אדם בעל שיער מורם למעלה ומגולח משני צדדי הראש.
הוא היה נראה בגילי, אולי שנה מעליי.
"אתה לא זוכר אותי?" שאל בקול צרוד, הסתכלתי פנימה וראיתי את עוז.
עוז היה חבר ילדות שלי, היינו עושים הכל יחד, הוא היה כמו בן בית אצלי וכך גם אני אצלו.
בנוסף לכך שהיינו נחשבים לחברים טובים, ההורים שלנו היו נפגשים כל כמה ימים.
לפני שהכרתי את עדי, הייתי מסתובב עם עוז ועוד כמה חברים ישנים שלי.
כשעלינו לחטיבה התחילו הבלאגנים, פעם אחת קבענו להיפגש כל החברים יחד, עוז הביא קופסת סיגריות והציע לכל אחד.
וככה זה היה כל פעם, עד שהגיעה השתייה.
החלטתי שזה מספיק לי, בתור ילד בן 14 שלא חווה שום דבר בחיים שלו, שתייה וסיגריות זה קיצוני מדי בשבילי.
אבל לא הצלחתי לצאת, וכשהכרתי את עדי, היא הוציאה אותי מהבוץ הזה וסידרה אותי, גם חברתית וגם… גם מבחינתה.
ואני מודה לה על היום שהיא הרחיקה אותי מהאנשים האלו, אולי עוז הסתדר בחיים כמוני, אבל אי אפשר לדעת איפה האחרים.
"בוא תיכנס, נעשה סיבוב קצר." הצביע על המושב ליד הנהג עם סנטרו וחזר להסתכל עליי.
–
"אז, מה נהיה איתך?" שאל והסתכל עליי בחיוך, הוא לא השתנה, אולי כמה פרטים שוליים השתנו, כמו הקול והילדותיות שלו, וגם היו לו זיפים.
הנהנתי בשקט והשענתי את ראשי על החלון, לא הבנתי למה נכנסתי.
"לאיפה נוסעים?" שאלתי לאחר שהבנתי שאני באוטו עם מישהו שלא ראיתי כבר כמה שנים.
"אני אקח אותך הביתה," אמר, "אתה נראה קצת מוזנח." הסתכל עליי והסיט את מבטו אל הכביש.
הוא הוציא סיגריה והדליק אותה, כנראה שהוא באמת לא השתנה.
"חזרתי לעיר." אמר והמשיך לנהוג.
בדרך הוא אמר עוד כמה דברים שלא ממש עניינו אותי, מה שבטוח זה שהוא לא הולך לדבר על העבר שהיה לו אחרי שנעלמתי בצורה כזאת פתאומית.
"טוב," הוריד את ידיו מההגה והסתכל עליי.
"תודה, היה נחמד לראות אותך שוב." אמרתי בנימוס, שמתי את ידי על כתפו ויצאתי מהאוטו.
"ערן," קרא לי וחזרתי אחורה, "אם אתה עדיין בעניין של פעם, תתקשר אליי." אמר והמשיך, "כבר עברו שנתיים מאז, אנחנו ילדים מספיק גדולים." חייך.