אמונה – פרק 11

נ.מ עדי-
בית הספר נגמר מזמן, החלטתי ללכת ביחד עם לירון למקום הרגיל שלנו.
לירון היא חברה של אחי הגדול, היא בת 19 ויש לה עיניים ירוקות ושיער בצבע חום בהיר, דומה לשלי.
זה לא היה ברור מאליו שאני אסתדר עם החברה של אחי הגדול, אבל לירון הכי שונה מכל החברות המפגרות שהיו לו, אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת אותה ומרגישה איתה בנוח.
"על מה רצית לדבר?" קולה קטע את מחשבותיי.
הבטתי למטה וקלטתי שאני יושבת על מין סוג של צוק.
הישרתי את מבטי ונאנחתי קלות, "איך את מרגישה?" התקרבה אליי במעט והניחה את ידה על כתפי.
חייכתי חיוך קטן והשפלתי את מבטי, "אני חושבת שהרבה יותר טוב." הנהנתי.
בהתחשב בעובדה שדניאל וערן, שני האנשים היחידים שהיו חשובים לי, נעלמו, חשבתי שאשאר לבד. אבל משום מה, רק אז נפתחו לי העיניים והכרתי הרבה בנות חדשות שהיו בכיתה שלי או בשכבה שלי, דבר שעזר לי מאוד להתגבר על דניאל.
"איך הייתה היציאה מלפני יומיים?" שאלה לירון והביטה בי בחיוך מלא ציפייה.
– (פלאשבק)
נעמדתי מול המראה ובחנתי את מראה גופי, הייתי לבושה בג'ינס צמוד בצבע שחור, גופייה יפה בצבע לבן וג'קט משובץ.
הסתכלתי על הפלאפון בכל רגע שהזדמן לי.
זאת הייתה הפעם הראשונה שאני הולכת לצאת מאז שקרה מה שקרה ביני לבין ערן.
"מה קורה?" קולה של ליאן נשמע מבעד לצד השני של הפלאפון.
"אני למטה, מחכה לך." היה ניתן לשמוע את החיוך בקולה, מיד לאחר מכן השיחה התנתקה.
–
"איזה פחד." מלמלתי לעצמי ושפשפתי את ידיי.
נסענו במכונית השחורה של ליאן אל עבר המועדון.
"אין לך מה לפחד, אני שם." ליאן החנתה את האוטו והביטה בי.
ליאן היא הראשונה שהצלחתי להתחבר אליה אחרי מה שקרה, אהבתי את הדרך שלה, היא לא מסתכלת על אף אחד, רק על עצמה.
היא בן אדם ישיר וכנה, בן אדם טוב.
–
"איך את עד עכשיו?" ליאן התיישבה לידי באחד מהכיסאות שעל הבר.
הנהנתי בחיוך והסתכלתי עליה, היה נראה שהיא נהנית.
"באה לרקוד?" שאלה בחיוך ומשכה בידי, "עוד מעט…" החזרתי את ידי בעדינות והסתכלתי עליה מתרחקת בקפיצות.
–
"שלום." שמעתי קול של גבר והסתובבתי במהירות עם הכיסא.
"אני לא כזה מבהיל." חייך אליי.
חייכתי אליו בחזרה והסטתי את מבטי ממנו.
"אז מה… מה קורה?" ניסה לדובב אותי. חזרתי להסתכל עליו, מה כבר יש לי להפסיד?
"בסדר גמור, מה איתך?" חייכתי חיוך קטן.
"או, עכשיו את מדברת!" אמר בהתלהבות שהצחיקה אותי.
–
"נדבר?" הסתכל עליי, רק אז ראיתי איך הוא נראה.
היו לו עיניים חומות ובהירות ושיער כהה שהיה מורם למעלה בצורה מרשימה.
"נדבר." חייכתי אליו ונעלמתי.
–
"איך היה?" ליאן שאלה כשהיינו באוטו, סוף סוף חוזרים הביתה. "בסדר." עניתי באדישות ושיחקתי בשיערי. "מה בסדר? ראיתי שתפסת לך איזה חתיך אחד." הסתכלה עליי בחיוך וחזרה להסתכל על הכביש.
צחקתי.
"איך הוא?" שאלה מיד, "נראה טוב, חמוד, ג'נטלמן אמיתי." אמרתי בחלומיות מדומת.
היא עצרה מול הכניסה אל הבית שלי והסתכלה עליי במבט רציני, "עדי, אל תשללי אותו. מגיע לך להיות מאושרת, עם ערן או בלעדיו. תחשבי על זה."
– (סוף פלאשבק)
"אני ממש שמחה בשבילך!" לירון קירבה אותי אליה לחיבוק.
"מה עם הבחור הזה בסוף?" שאלה בחיוך.
"קבענו להיפגש היום בערב, הוא שלח לי הודעה יום אחרי." עניתי.
"אני… מפחדת." הודיתי.
"עדי, אני מבינה אותך לגמרי, מותר לך לפחד. אבל ליאן צודקת, מגיע לך להיות מאושרת, וערן כבר לא יהיה זה שיעשה אותך אחת כזאת. תמשיכי הלאה." אמרה ברכות.
*
התיישבתי על המיטה שלי וחשבתי על מה שלירון וליאן אמרו.
מדי פעם אני מוצאת את עצמי חושבת על ערן, בכל זאת, הרבה זמן לא ראיתי אותו.
ידעתי שאחרי שניפרד הוא יחזור להיות אותו הילד שהיה לפני שהכרנו, אחד שלא אכפת לו מהלימודים, אחד שלא מבין שהחיים זה לא להיות ברחוב כל היום עם עברייני צעצוע.
או על דניאל, גם אותה לא ראיתי בכלל.
דניאל באיזה שהוא שלב תנשור מבית הספר, היא תחליט שזה לא בשבילה.
ועכשיו, כשאני לא שם לידה.
אין מי שיאמר לה מה נכון ומה לא, אז היא תנסה, עד שתצליח.
ועל שניהם, הרבה פעמים אני חושבת מה קרה אחרי, הם נהיו ביחד?
אבל אז אני משחררת מיד את המחשבות האלה מהראש שלי.
"מה קורה עדידוש?" ליאן נכנסה אל חדרי.
היא התיישבה לידי והניחה את ידה על הרגל שלי.
"מתרגשת?" הסתכלה עליי. "לא ממש, יותר בכיוון של… מפחדת." אמרתי.
אני לא יודעת אם אני יכולה כל כך מהר להתגבר על מה שקרה ולהיות עם מישהו אחר, למרות שעבר זמן מאז, אני עדיין אוהבת את ערן ודניאל, ועדיין חשוב לי משניהם.
למרות שערן פגע בי, לא הייתי רוצה לעשות משהו שיפגע בו.