אמונה – פרק 12

נ.מ עדי-
'מוכנה?' הודעה נשלח אליי בשעה 21:30.
'יורדת.' סגרתי את הפלאפון והכנסתי אותו לתיק הקטן שהיה על כתפי.
הסתכלתי על עצמי, לבשתי שמלה שחורה וצמודה אך לא חשופה מדי, הייתי מאופרת בצורה עדינה שהבליטה את עיניי.
נשמתי נשימה עמוקה, "אוקיי." מלמלתי לעצמי, אני מוכנה להתחיל דרך חדשה.
–
"מה קורה?" אלירז יצא מהמכונית והתקרב אליי בצעדים איטיים ובחיוך כובש.
הוא קירב אותי אליו לחיבוק חם, היה קר מאוד עם השמלה הזאת.
הוא פתח לי את דלת המכונית והתיישב בכיסא הנהג.
"את עומדת להיות בשקט עוד הרבה?" קולו השקט של אלירז קטע את מחשבותיי.
חייכתי חיוך מובך והסטתי אליו את מבטי, הוא היה לבוש בחולצה מכופתרת שחורה ובמכנס שחור גם, שיערו היה מורם למעלה, כמו בפעם הראשונה שהכרנו.
"מה?" הוא שאל בחיוך מרגיע ועצר את המכונית.
נאנחתי קלות, "אני…" לא יכולתי לדבר. "וואו זה קשה." מלמלתי.
פניו של אלירז הרצינו והוא אחז בידי, הסתכלתי על ידינו ואחר כך הסתכלתי על עיניו החומות, "תנשמי עמוק." הביט בעיניי.
הקשבתי להוראותיו וניסיתי שוב, "אני לא חושבת שאני מוכנה לעוד מערכת יחסים כזאת, החבר הקודם שלי, בגד בי, עם החברה הכי טובה שלי. זה, זה שבר אותי. איבדתי את האמון שלי באנשים שקרובים אליי והתרחקתי מהמון אנשים. ועכשיו, כשהכל בסדר, יש לי חברות, אנשים קרובים שמקשיבים לי באמת, לא בא לי להיפגע שוב." הוצאתי.
אני לא יודעת למה, אבל היה משהו באלירז שגרם לי לומר לו מה באמת אני עברתי בתקופה האחרונה למרות שלא באמת הכרנו.
צחקקתי בביישנות, לא האמנתי שיהיה לנו על מה לדבר.
"אני מבין אותך, ואם באמת תתני לי צ'אנס, אני אוכיח לך שאני שונה ממנו." אמר.
"בסדר?" שאל. הנהנתי בחיוך.
הוא יצא מהמכונית והושיט לי את ידו.
"אז, לאיפה אנחנו הולכים?" שאלתי את השאלה הכי חשובה בכל הערב הזה.
"הפתעה." אמר ונעצר.
"מה… זה… זה המקום?" שאלתי בחשש.
המקום היה חשוך מכל הכיוונים, את כמות המכוניות שנסעה שם היה אפשר לספור על יד אחת, אם הייתי מסתכלת ממש טוב, הייתי יכולה גם לקרוא את שלטי החנויות הכבויים.
אלירז פרץ בצחוק מתגלגל.
אחרי שהצליח להרגיע את עצמו, הוא שלף כיסוי לבן והתקרב אל פניי.
"אפשר?" שאל.
"אפשר." אישרתי את דבריו וחיכיתי לו.
"תסמכי עליי." לחש באוזני וגרם לי לצמרמורת.
–
"הגענו." עצר אותי ונעמד מאחוריי.
הוא הוריד את הכיסוי הלבן מעיניי ולפניי נגלה הנוף הכי מדהים שיש – הים.
הסתכלתי על החול שנצץ וראיתי שמיכה פרוסה ועליה קופסת פיקניק.
"וואו." אמרתי, זאת המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי.
"מה את חושבת?" התיישב והזמין אותי להתיישב לידו.
"זה… זה מדהים." חייכתי והסתכלתי עליו.
"קיוויתי שתאהבי, זה ה'חוף הנטוש'. טוב, ככה אני קורא לו. זה החוף היחיד שמצליח באמת להרגיע אותי, לגרום לי לשכוח מכל הצרות והבעיות שלי לכמה שעות ביום. את נראית כמו אחת שעברה לא מעט, בגלל זה בחרתי להביא אותך לפה, היחידה, שהבאתי אותה לפה, שלא תחשבי אחרת." הדגיש וגרם לי לצחוק.
"החוף הזה באמת נטוש?" שאלתי.
"כן, פעם הוא היה נחשב לחוף הכי יפה בארץ, כל האנשים היו מגיעים לכאן בכל שבת, היו כאלה שבאו לגלוש, היו כאלה שבאו להירגע, לקחת אוויר, והיו כאלה שבאו להעביר את הזמן עם הילדים, משפחה, או סתם עם עצמם." הסביר לי בצורה מעניינת.
"ומה קרה אז?" שאלתי בהתעניינות.
"טבע כמה מטרים מפה, אדם מבוגר. העירייה של העיר שבמקרה היו לה קשרים לחוף הצמוד, הכריזה על סגירת המקום. מאז, חוץ ממני אין פה אף אחד. אנשים המשיכו בחיים שלהם, החוף הצמוד הפך לחוף הכי נחשב, ורק אני נלחמתי על המקום הזה. לחינם." אמר בקול כעוס וזרק צדף מלא בחול לים הסוער.
"זה לא לחינם, נלחמת על מה שאתה אוהב ורוצה באמת. וזה הדבר הכי יפה בעולם!" ניסיתי לעודד אותו.
"את באמת משהו מיוחד." הביט בעיניי והתקרב אליי, ואני? אני לא יכולתי להתנגד, גם אם רציתי.

נ.מ דוראל-
הסתכלתי על עדי הולכת ונעלמת.
בזמן האחרון אני מוצא את עצמי מסתכל עליה וחושב עליה יותר מדי.
קצת כאב לי שהיא שכחה ממני אחרי שדאגתי לה בזמן שהיא נפרדה מערן.
חשבתי שהיא יודעת להעריך, כנראה טעיתי.
"אתה בא?" אסי שאל אותי.
"מה, כן כן." מלמלתי.
"מה… הכל בסדר?" אסי קלט אותי בשנייה אחת.
לא, שום דבר לא בסדר. אני בחור דתי שחושב על בחורה חילונית.
לא הייתי אדם של דיבורים, וגם אסי לא, ובטח שלא עומר או שאר החברים שלי, אז שמרתי את זה לעצמי, בתקווה שבסוף זה יעבור.
"כן." עניתי במהירות, "איפה עומר?" שיניתי נושא.
"מחכה לנו במגרש, הבאת מים?" שאל אסי והסתכל על התיק של הבית ספר שלי.
נענעתי בראשי, "לא ידעתי שמשחקים היום, ממתי אנחנו משחקים בחמישי?" שאלתי בפליאה.
"ספונטני." ענה אסי והתקדם אל עבר המגרש.
–
"כל הכבוד," עומר התקדם לעברי, "היה אחלה של משחק." הושיט לי את ידו כדי שאביא לו כיף. "יאללה חברים," אמר אסי, "הביתה!" צעק בחיוך, הוא הרים את ידו למעלה כסימן לשלום.
"גם אנחנו נלך?" הסתכלתי על עומר, הוא היה נראה שקוע במחשבות.
הוא קם ממקומו והתקדם אליי.
–
"אתה מקשיב למה שאני אומר לך?" צחקתי, עומר היה נראה מגוחך, כל צעד שני הוא נפל או נתקע באחת הבלטות שבמדרכות.
"לא," הודה, "אני פשוט לא מפסיק לחשוב על מאי." אמר בחולמניות.
"מאי?" שאלתי, "מה לך ולה?"
"זהו," נאנח, "שאין כלום." אמר בשקט.
"אולי תדבר עם עדי?" נעצר, חיוך עלה על פניו. "מה… מה עדי קשורה?" שאלתי, לא הבנתי איך הוא מקשר את עדי אל מאי ואליי.
"ראיתי אותן מסתובבות כמה פעמים יחד, נראה שהן חברות טובות," אמר, סימנתי לו להמשיך, "אז תגיד לעדי שתזרוק למאי איזה מילה טובה עליי." קרץ לי.
"מה יגרום לעדי להקשיב לי?" שאלתי בכעס, פתאום נזכרתי כמה היא כפוית טובה.
"רואים שיש ביניכם משהו מיוחד," זרק, "אם תבקש ממנה משהו היא תעשה את זה." קבע.
"ממש לא, אם יש משהו שמאפיין את עדי זה העקרונות שלה, היא עומדת עליהם, אם אומר לה משהו שהיא לא מוכנה לעשות היא לא תעשה את זה." זאת אחת התכונות שאני הכי אוהב בה.

נ.מ עומר-
"קדימה דוראל," טפחתי לו על השכם, "מה אכפת לך?" שאלתי.
"מה אתה חושב, שלא רואים איך אתם מסתכלים אחד על השנייה?" דוראל נעצר והסתכל עליי בחשש.
"מה?" שאל.
"מה מה?" צחקתי, "רואים את זה, אם יש מישהו שהיא צריכה להיות איתו זה אתה." הצבעתי עליו. "ולא ערן," אמרתי בגלגול עיניים, לא סבלתי את ערן, במיוחד לא את היחס שלו כלפי אנשים.
"אנחנו לא יכולים להיות ביחד, גם אם נרצה." אמר בעצב.
לפתע היה נראה שזה הדבר היחיד שרצה, להיות עם עדי, בלי קשר למשפחה, לחברים.
"למה…?" שאלתי כלא מבין.
"בגלל הדת," נאנח, "אני בחור דתי והיא חילונית, זה לא מקובל. מישהו צריך לוותר על משהו. כמו שאני מכיר את המשפחה שלה, הם לא יסכימו לכזה דבר, וגם המשפחה שלי לא." בעט באבן שעמדה בדרכו.
"אז זה מה שאתה חושב עליו כל הזמן? עדי?" לא ציפיתי לתשובה.
"אז תוותר," אמרתי.
"על מה לוותר?" הרים אליי את מבטו.
"תוותר על הדת, תהיה איתה."
"הלוואי שזה היה אפשרי, אני לא יכול לאכזב את ההורים שלי אחרי שאלקנה אכזב, זה גם משהו זמני, לא נהיה ביחד לנצח, אני לא יודע אם אני מוכן לוותר על משהו כל כך גדול וחשוב לי בשביל משהו זמני." אמר.
"מאיפה אתה יודע שזה לא יהיה לנצח, החיים מפתיעים!" ניסיתי לשכנע אותו.
"עומר, אני לא יכול, אני לא מסוגל, אם זה היה אמור לקרות זה היה קורה מזמן," וויתר.
"אולי אם אני אחזור בשאלה, או אם היא תחזור בתשובה, אולי רק אז זה יהיה אפשרי." אמר, "חוץ מזה, אף אחד לא אמר שהיא רוצה." הסתכל עליי בחיוך עצוב.
"בטח שהיא רוצה, כולם רואים שאתם רוצים להיות יחד, גם ערן היה רואה את זה, בגלל זה הוא לא היה סובל אותך. הוא היה רואה איך שניכם מתנהגים ביחד." חייכתי אליו.
"אני מאוד מקווה שחוץ משניכם אף אחד לא ראה את זה, אם זה יגיע להורים שלי, אני לא יודע מה יעשו לי." אמר בפחד.
הסתכלתי על דוראל בעצב, רציתי לגרום לו להילחם, לוותר על משהו בשביל משהו שיותר טוב לו, משהו שיעשה לו טוב אפילו יותר.
הדבר היחיד שמפריד בינו לבין עדי זה הדת, שאיכשהו מתקשרת להורים שלו.
"אל תדאג דוראל, אני מבטיח לך! תסמוך עליי, הכל יסתדר, בסוף, האהבה תנצח, היא תמיד מנצחת." צחקתי, דוראל צחק אחריי.

נ.מ עדי-
"נהניתי," לחשתי. "מאוד."
אלירז הצמיד את מצחינו ועצם את עיניו, השעה מאוחרת כבר, האור היחיד שמאיר על שנינו זה האור של המכונית.
"גם אני," חייך, "אני שמח שנתת לנו צ'אנס."
גם אני שמחה, מאוד.
אולי אחרי הכל, הגיע הזמן שלי להיפתח לאנשים, לאהבה חדשה, לשים את התקופה הקשה הזאת באמת מאחוריי ולשכוח מהכל.
"אני אתקשר אלייך," לחש ונשק לי.