אמונה – פרק 13

נ.מ עדי-
"אוי שיט," לחשתי. השעה הייתה 8:15, בית הספר מתחיל עוד רבע שעה ואני עוד לא קמתי מהמיטה.
לא היה לי כוח לאסוף את עצמי בשביל היום הזה.
אני ואלירז חזרנו מאוחר מאוד, בקושי ישנתי מרוב מחשבות וחששות. אבל דבר אחד אני כן יודעת, אתמול היה לי כיף מאוד, כיף שלא הרגשתי כבר הרבה זמן.
קמתי מהמיטה באיטיות והתקדמתי אל עבר המקלחת בצעדים קטנים, הסתכלתי על עצמי במראה, האיפור היה מרוח בכל מקום, הייתי נראית כמו מפלצת. גיחכתי למראה המטופש שלי.
בבית נשמע עוד שעון מעורר, בדרך כלל ההורים שלי לא רואים אותי בבוקר כי הם ממהרים לעבודה, אז אנחנו נפגשים בצהריים.
"מה את עושה פה?" יובל שאל, יובל היה אחי הגדול.
מאז הפעם שדוראל היה פה הוא לא הפסיק לתת לי על הראש, חשב שאני הולכת לחזור בתשובה ושאני עוזבת את הבית והמשפחה לטובתו, לקח לי שבוע שלם להסביר לו שאני נשארת כמו שאני ושאני אוהבת את ערן, טוב… אהבתי ואוהבת עדיין.
יובל ואני היינו כל הזמן רבים, מה שקירב בינינו זאת לירון.
"קמתי מאוחר." עניתי והתחלתי לנגב את הפנים השחורות שלי בעזרת מגבון.
"מה זה קמתי מאוחר? יש לך בית ספר, עדי." אמר בכעס.
לא סבלתי את זה שהוא היה מתנשא מעליי, זה שהוא יותר גדול לא אומר שהוא צריך להתנשא מעליי ומעל אחי הקטן, עידן.
עידן הוא התקווה האחרונה שלי.
"יובל, אני יודעת שיש לי בית ספר, קמתי מאוחר, מה אני אעשה?" הסטתי אליו את מבטי.
"איפה היית אתמול?" הצביע עליי עם סנטרו.
התלבטתי אם להגיד לו שהייתי עם אלירז או להגיד לו שהייתי אצל חברה, אבל לא מתאפרים ככה בשביל חברה.
"עם מישהו." התגריתי בו.
מבטו של יובל הפך לכועס יותר ממה שהיה, אהבתי לעצבן אותו, במיוחד עם בנים, זה היה הדבר היחיד שהראה שבאמת אכפת לו ממני.
"ומה עשיתם?" התקרב אליי.
חייכתי לעצמי במראה וזרקתי את המגבון המלוכלך לפח.
התקדמתי אל עבר היציאה ועברתי סנטימטר ליד יובל.
הוא תפס בידי, "תקשיבי עדי," לחש לי, "אם יש מישהו שאת פוגעת בו, זאת רק את. אני לא תמיד אהיה פה כדי להגיד לך מה נכון לעשות, הבנת?" לא חיכה לתשובה ושחרר את אחיזתו ממני.
–
"שלום לך גברת," המורה למתמטיקה אמרה, כל התלמידים הניחו את העטים שלהם והסיטו אליי את מבטם. "איפה היית עד עכשיו?" שאלה והצביעה על השעון שבפרק כף ידה.
העברתי מבט מהיר על התלמידים בכיתה, חלקם צחקו, התלחששו, אבל רק אחד נמנע מלהסתכל עליי, דוראל.
"בבית," עניתי, איפה אני יכולה להיות? מה זאת השאלה הזאת? "לא קמתי." חייכתי במבוכה.
"שבי ליד דוראל." אמרה, המקום היחיד והפנוי שהיה בכיתה.
–
"מה קורה?" שברתי את השתיקה לאחר כמה דקות של שעמום.
הוא זז באי נוחות בכיסאו, משתדל שלא לענות לי.

נ.מ דוראל-
עדי שברה את השתיקה בינינו, לא רציתי לענות לה אבל לא יכולתי לא לענות לה.
"בסדר." אמרתי בקרירות, משתדל שלא להסתכל עליה.
"בטוח שהכל בסדר?" שאלה, אפילו שלא הסתכלתי עליה יכולתי לשמוע את החיוך שנחבא בקולה השקט והרגוע.
שוב זזתי באי נוחות, רציתי לדבר איתה, חיכיתי לזה.
"כן."
היא לא ענתה, היא ידעה שמשהו לא בסדר.
–
"טוב די דוראל," אמרה, היא הצליחה לגרום לי להסתכל עליה.
היא הייתה כל כך יפה.
"אם יש לך משהו לומר לי, תאמר. אל תשחק איתי משחקים." אמרה בכעס.
"את רוצה שאני אומר לך?" כעסתי גם אני.
"כן, אני רק מחכה שתדבר איתי כבר!" לחשה.
"אני כועס עלייך כי כשאת היית צריכה אוזן קשבת וגב להישען עליו, אני הייתי הראשון להיות שם בשבילך, הראשון! ויום עובר, עוברים יומיים, עובר שבוע, ואני לא שומע ממך שום דבר, אפילו לא תודה מסכנה! את, מצאת לעצמך חברים חדשים, חברות חדשות, והשארת אותי מאחור. לא ציפיתי שנהיה ידידים כן? אנחנו לא נהיה, אבל חשבתי שתזכרי אותי, וכן אני כועס, וזה יעבור, אבל את יודעת מה אני באמת? אני מאוכזב." השארתי אותה המומה והזזתי ממנה את מבטי בכעס.
לא רציתי להיות שם יותר.
"אז זה מה שאתה חושב?" שאלה.
"כן, זה מה שאני חושב." עניתי.
תוך שניות ספורות עדי ארזה את הדברים שלה אל תוך תיק הבית ספר שלה, "מה, מה את עושה?" שאלתי בשקט.
"אני עפה מפה." ענתה בקול רועד שכלל כעס.
זהו, היא לא פה יותר.
שוב, כל התלמידים הסתכלו עליי.
קמתי גם אני ממקומי.
–
"עדי," ירדתי במדרגות אחריה, "עדי!" הרמתי את קולי כדי שתעצור.
"אני מדבר איתך, את לא שומעת?" תפסתי בידה.
שכחתי שאני צריך לשמור נגיעה, שכחתי שאני צריך לסדר את הכיפה על הראש, שכחתי, רק בגללה.
היא משכה באפה והסתכלה על ידי.
שחררתי את אחיזתי במהירות והסתכלתי עליה, "את בוכה?" שאלתי.
בשנייה הזאת, כל הכעס נעלם, רק שתפסיק לבכות.
היא לא ענתה לי, בנוסף להכל, היא גם כועסת כמוני.
"אף אחד בחיים לא פגע בי, כמו שאתה פגעת." הצביעה על החזה שלי.
"זה לא כאב של קללות, או פגיעה בביטחון העצמי, זה כאב של אמת. אתה, אחד האנשים שילכו עם האמת שלהם תמיד, לא משנה מה יקרה. ומה שקרה עכשיו הוא, שפשוט ירית בי חצים ולא הפסקת, וזה לא סתם, כי אני לא יכולה להתעלם ממה שתאמר גם אם אני ארצה, אני לא יכולה להתעלם כי אתה…" הפסיקה באמצע, היא ניגבה את דמעותיה.
"אני מה?" אמרתי ברוגע, אבל בפנים הייתי חסר סבלנות.
"אתה חשוב לי, ואני לא יודעת למה ואיך אבל… אני מרגישה אלייך דברים שלא הרגשתי לאף אחד," עצרה.
התקרבתי אליה במהירות, תפסתי בפניה בשתי ידיי, "דוראל," מלמלה, אבל זה לא עצר אותי, נישקתי אותה, דבר שהייתי צריך לעשות מזמן.
ובאותו הרגע, לא היה אכפת לי מהדת, או מההורים שלי, היה אכפת לי רק מדבר אחד, מעדי.