אמונה – פרק 14

נ.מ עדי-
דוראל ואני התנתקנו אחד מהשנייה לאחר כמה דקות.
נשארתי עם עיניים עצומות לכמה רגעים, מנסה להבין מה קרה פה.
דמיינתי את דוראל, עומד מולי ומסתכל עליי עם העיניים החומות שלו בזמן שהשיער השחור שלו נופל על הפנים שלו, הרבה זמן הוא לא הסתפר, האמת שיפה לו.
פתחתי את העיניים, הוא עמד מולי, אבל עם הגב. הוא השפיל את מבטו ושם יד אחת על המצח, ידעתי שהוא מאוכזב, למרות שלא ראיתי את הפנים שלו.
נשמתי נשימה עמוקה, "דוראל…?" שאלתי בחשש.
לפתע הוא קלט שאני שם והרים את מבטו למעלה, הוא הצמיד את שתי ידיו ושם אותן על הפה שלו, כאילו הוא מתפלל.
לא הייתי צריכה לומר לו.

נ.מ דוראל-
הקול של עדי החזיר אותי למציאות, פתאום נזכרתי איפה אני, ומה אני עשיתי שאני כל כך מצטער על זה. אבל אם אני אומר לה, היא… תאשים את הכל על עצמה, וזה רק מה שחסר לי.
הסתובבתי אליה, היא הסתכלה על הרצפה, ברגע שראתה שהסתובבתי הרימה את פנייה.
היא ניסתה לשדל לי חיוך, חיוך שמבקש סליחה.
"זה בסדר." עניתי.
למרות שזה לא בגללה, וששום דבר לא בסדר.
כבר כמה פעמים מצאתי את עצמי באותן סיטואציות עם עדי, מה אני אגיד? שאני לא מרגיש אליה משהו? בטח שאני מרגיש!
אבל, אני כל החיים גדלתי כילד דתי, בתי ספר ממלכתיים דתיים, תפילות, ציצית, כיפה, שמירת שבת, בחיים שלי לא הייתי בחברה של מישהי כמו עדי, או של מישהי בכלל.
ואני רוצה להישאר לידה כל הזמן, אבל זה בלתי אפשרי, היא ההפך הגמור ממני, היא כל החיים גדלה עם בנים, היא לא הלכה עם חצאית שלא נחשבת למיני, היא לא תתפלל ובטח שלא תשמור שבת.
וההורים, אוי ההורים.
מה ההורים שלי יעשו לי כשישמעו כשכמה וכמה פעמים חרגתי מהשמירת נגיעה, ועוד באשמתי! מה הם יעשו, כשידעו שהבן שלהם, התקווה היחידה שנשארה להם אחרי שהבן הבכור חזר בשאלה ונעלם, יוצא עם מישהי חילונית?
וההורים של עדי, שמסמלים שקט ופתיחות, אבל ברגע שידעו מה שקורה בינינו, יתהפך עולמם.
והכי חשוב, אני ועדי.
איך נצליח?
"לא," מלמלה. "שום דבר לא בסדר." התפרצה בבכי.
היא התיישבה על אחד הספסלים.
"היי," התיישבתי אחריה, "זה בסדר." שלחתי את ידי אל ידיה והחזרתי אותה אליי מיד, אני לא יכול.
"זה הכל בגללי," יבבה, "אם לא הייתי אומרת לך מה אני מרגישה, זה לא היה קורה!" אמרה בקול רועד.
"אני מרגיש בדיוק אותו דבר." נאנחתי, זהו הודיתי, אני אוהב את עדי.
היא הורידה את ידיה מהפנים, כמה היא יפה.
השיער שלה, העיניים החומות שלה שזוהרות כשהיא בוכה, כל דבר בה.
"ב… באמת?" הרימה את גבותיה כלא מאמינה.
הנהנתי.
"זה, זה לא הכל." זרקה.
כיווצתי את גבותיי, "מה, מה זאת אומרת זה לא הכל?" שאלתי.
היא שתקה.
"עדי, תעני לי." דחקתי בה.
היא נשמה עמוק והתחילה, "זוכר בתחילת שנה, את מירי? המחנכת." אמרה, כאילו עכשיו היא לא המחנכת שלי.
"כן." עניתי בחוסר סבלנות.
"אז… היא רצתה לגרום לך להכיר חברים חדשים, להיפתח, להתאקלם." אמרה.
"ואיך זה קשור?" לא הבנתי.
"אז זהו," נאנחה, "היא ביקשה ממני להיות צמודה אלייך, להקשיב לך, לגרום לך להכיר אנשים חדשים…" הסתכלה עליי בעצב.
הנהנתי בכעס, הבנתי מה היא אמרה.
"ומה את אמרת לה?" שאלתי.
"מה…?" שאלה כלא מבינה.
"מה אמרת לה שהיא ביקשה ממך לעשות את זה?" חזרתי על השאלה.
"דוראל, מה… מה זה משנה?" שאלה.
"אני אומר לך מה אמרת," הסתכלתי עליה, "את, לא הסכמת, כי מה לך ולמישהו דתי? למה את צריכה להיות צמודה למישהו שאין לכם שום דבר במשותף, הא?!" הרמתי את קולי.
היא השפילה את מבטה.
קמתי מהספסל בכעס.
"לאן?" שאלה בשקט.
"אני אשאל אותך משהו," התעלמתי מהשאלה שלה, "מה שונה המצב של תחילת שנה, מהמצב של עכשיו? עכשיו את מוכנה לעצור את עצמך בשביל מישהו כמוני?" שאלתי בלי לחכות לתשובה, ידעתי כבר מה היא תהיה.
"תודה." נעלמתי.
–
אז זהו, מה שעוד לא התחיל, נגמר.
באהבה, שני הצדדים מוכנים לוותר על משהו, כדי לגרום לאהבה שלהם להתממש.
ואני?
אני לא מוכן לוותר על משהו שגדלתי עליו בשביל אושר זמני.
ועדי?
עדי לא תוותר על הרצונות שלה בשבילי.
וזה, זה מסביר בדיוק למה לא תהיה בינינו אהבה, כי אף אחד לא יוותר.