אמונה – פרק 15

נ.מ ערן-
קמתי בבוקר, אחרי לילה שלם שהתהפכתי במיטה מרוב מחשבות.
היום זה היום שהחלטתי שאני חוזר לבית הספר, והכי חשוב, מחזיר אליי את עדי.
היא בטח חושבת שוויתרתי, כי בפעם האחרונה שלנו יחד, היא ברחה בבכי ואני נעלמתי.
אני מפחד בעיקר, לא רק מהתגובה של עדי, מהתגובה של כולם.
אז החלטתי לקום מאוחר, לאחר קצת, שאף אחד לא יבחין שבאתי, מנסה להתחמק מכל הלחשושים של התלמידים.
–
יצאתי מהמונית ונעמדתי מול השער של בית הספר.
אני גר קרוב יחסית, אבל היום רציתי להיעלם, לא רציתי שאף אחד יראה אותי, גם לא המאחרים, שהם חברים שלי בעיקר.
נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי בשער, "ערני נשמה, מה אתה עושה פה?" פגשתי את גברי.
גברי היה השומר של בית הספר, אבל בשבילי הוא היה יותר.
זה שאני תלמיד בעייתי, ידוע לכולם.
אבל גברי לא התייחס לזה, כל הפעמים שהייתי בחוץ הלכתי לגברי, הוא היה מעודד אותי להתנהג טוב יותר, להיות תלמיד טוב, ולא כמו האלה שמחוץ לשער, מחכים לחברים שלהם כדי לעשן יחד ולעשות שטויות.
איך הוא היה מצביע עליהם ואומר לי "אתה לא תהיה כזה."
אחת הסיבות שחזרתי היא גברי, הבטחות צריך לקיים, ואני רוצה חיים טובים ובשביל זה, צריך לעבוד קשה.
"גברי!" אמרתי בהתרגשות וחיבקתי אותו.
הרגשתי את הגוף החלש שלו נמעך בין זרועותיי, פרקתי עליו את כל הלחץ שהיה עליי.
"חזרת?" שאל לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.
"בטח שכן." אמרתי בחיוך מלא ביטחון.
"קדימה נשמה, לך. נדבר מאוחר יותר, התחיל היום." הביט בשעונו ושלח אותי לדרכי.
–
זהו, אני בתוך הבית ספר, השער נעול.
אי אפשר לברוח, הבטחתי לעצמי שלא.
התחלתי ללכת במהירות במסדרונות בית הספר, מקווה שלא אתקל במישהו.
"אדון סימן טוב!" סגן המנהל יצא מחדרו וקרא לי.
הסתובבתי כשחיוך גדול על פניי, הוא סימן לי לבוא אליו עם האצבע.
"מה אתה עושה פה?" שאל, הוא היה נראה מופתע.
"מה שצריך לעשות פה, באתי ללמוד." אמרתי בחיוך.
הוא הנהן בגאווה ושחרר אותי.
"ערן," הרים את קולו לאחר שהתרחקתי ממנו קצת, "הסיפור הזה עוד לא נגמר." שלח אליי אצבע מזהירה, הנהנתי והלכתי לדרכי.
–
התחלתי לעלות במדרגות, עם כל מדרגה, אני מרגיש את הלחץ שלי עולה, מפעם לפעם.
מה כולם יאמרו?
מה עדי תאמר?
נעמדתי מול הדלת של הכיתה שלי, שלחתי במהירות את היד שלי אל הידית וקפאתי מיד.
לא עצרתי לחשוב ופתחתי את הדלת, הכיתה הרועשת, נהייתה שקטה במהירות.
"ערן," המורה אמרה בהפתעה, "מה אתה עושה פה?"
נכנסתי אל הכיתה בחיוך, הייתי נראה בטוח בעצמי, למרות שעוד שנייה התעלפתי.
"באתי ללמוד," עניתי, "איפה אני יושב?" שאלתי והעברתי מבט מהיר על הכיתה, איפה עדי?
אה, הנה היא!
מסתתרת בין כולם.
המורה נענעה את ראשה כלא מאמינה, "איפה… שבא לך…" הצביעה עם כף ידה על הכיתה.
הלכתי באיטיות לעבר עדי, מרגיש את כל המבטים של התלמידים על הגב שלי.
הסתכלתי עליה, מחכה שתסתכל עליי בחזרה, זה לא יקרה, אני מכיר אותה.
התיישבתי מאחוריה, מנסה להריח את הריח שלה, שעד לפני כמה שבועות, הרחתי אותו בכל יום.
המורה יצאה מההלם והתחילה ללמד, ואני? משתדל לעשות שני דברים בו זמנית, להסתכל על עדי וללמוד.
–
"זהו?" אחד התלמידים שאל לאחר כתיבה מפרכת.
"כן, אתם יכולים לצאת." אמרה בשקט.
קמתי ממקומי והלכתי אחרי עדי.
"חוץ ממך," שמה את ידה על כתפי, "אתה נשאר פה." הסתכלה עליי.
–
היא חיכתה שכל התלמידים יצאו מהכיתה וחזרה להסתכל עליי.
"מה קורה?" שאלה בנימוס, זה לא השאלה שהיא רוצה לשאול.
"אני בסדר המורה, מה שלומך?" שאלתי.
"ערן," נאנחה, "מה הייתה ההעלמות הזאת?" שאלה, שנינו ידענו שהיא לא הולכת לקבל תשובה על זה.
"חודש עמוס ביותר, מצטער, לא יחזור על עצמו." עניתי במהירות, לא מחכה לתשובה.
–
זהו, יצאתי החוצה, כל המבטים עליי, הלחשושים לא מפסיקים.
לא מעניין, איפה עדי?
"שלום," אמרתי בחיוך לחברה של עדי, הפרצוף שלה לא היה מוכר לי.
"אפשר שנייה?" הצבעתי על עדי, שעדיין נמנעה מלהסתכל עליי.
חברה שלה קמה במהירות ונעלמה.
התיישבתי לידה.
עדי קמה במהירות והחלה ללכת גם היא, תפסתי את ידה וסובבתי אותה אליי.
"עדי," לחשתי, עדיין מחפש את העיניים שלה, "תתמודדי עם זה, אי אפשר לברוח לתמיד." הרגשתי איך הגוף שלה נרגע, היא מתמודדת עכשיו.
"בואי נדבר." קירבתי אותה אליי.
"אני לא רוצה לדבר איתך." אמרה בכעס.
"עדי-" ניסיתי לומר.
"אין עדי, עדי היה לפני חודש, דיבורים היה לפני חודש! שבכיתי לך את החיים שלי, ולא עשית עם זה שום דבר, פאקינג שום דבר!" התחילה לצעוק, הדמעות זלגו על לחייה.
ניסיתי לתפוס אותה, אבל היא לא נתנה לי.
"איפה היית אז, הא? איפה היית?! שאני חיפשתי ממך תשובות!!!" צעקה.
קירבתי אותה אליי לחיבוק, היא נאבקה בי אבל נרגעה לבסוף.
"איפה היית?" לחשה בבכי.
מה היא רוצה שאענה לה? לי אין תשובות לשאלות שאני שואל את עצמי, אז היא רוצה שלשאלות שלה יהיה לי תשובות?
ליטפתי את שיערה, נשמתי אותה.
היא לא השתנתה, היא נשארה אותה עדי, עדי שלי.
"למה חזרת?" שאלה בשקט.
"בשבילך." עניתי.
היא ניתקה את ראשה מהחזה שלי והסתכלה עליי בעיניים לא מבינות.
"הבנתי משהו," תפסתי את פנייה, "אני אוהב אותך… ואני לא מוכן לוותר עלייך." אמרתי והתקרבתי אל פנייה.
היא הזיזה את ראשה, "מה אתה חושב?" שאלה בכעס.
"שאתה יכול להיעלם לי לחודש, לבגוד בי, ועוד אחרי זה לחזור לחיים שלי ככה סתם ולומר לי שאתה רוצה אותי?" שאלה בקול רועד.
"עדי, אני מבין בסדר?" אמרתי, "אני מבין שנעלמתי לך, שלא נתתי לך תשובות, ושהתנהגתי כמו חרא, אני מבין טוב?! אבל אני אוהב אותך! וחזרתי, רק כי אני אוהב אותך!" הרמתי את קולי.
לא הגעתי עד לפה, בשביל לחזור בלעדיה.
היא השפילה את מבטה, היא עדיין אוהבת אותי, אני בטוח.
היא נענעה את ראשה לשלילה, "לא," התקרבתי אליה.