אמונה – פרק 16

נ.מ עדי-
עמדתי מול ערן, מנסה לומר משהו אבל לא מצליחה.
חשבתי שהתגברתי עליו, שהסיפור בינינו נגמר סופית. לא העליתי על דעתי שהוא יחזור, ובנוסף להכל גם ירצה שנחזור להיות יחד.
תיארתי לעצמי שברגע שיחזור, אעמוד מולו עם חיוך ואלחש לו בשקט "התקדמתי", והנה, שנינו כאן.
אני עומדת מולו עם דמעות, ואני לא יודעת על מי אני כועסת יותר, עליי, שאני כל כך שמחה לראות אותו, או עליו, שפתאום הוא מעז לחזור משום מקום.
– פלאשבק –
"הלו?" קול גברי נשמע מבעד לפלאפון.
"מי זה?" עניתי בקרירות, לא היה לי כוח לדבר עם אף אחד.
אחרי שדוראל הלך, נשארתי עוד קצת לשבת על הספסל.
"עדי?" הבחור לא הבין עם מי הוא מדבר.
"מי זה?" שאלתי שוב.
"זה אלירז." אמר ברוגע.
משכתי באפי ומיהרתי לנגב את הדמעות שהמשיכו לזלוג, "היי." החזרתי.
"עדי, הכל בסדר?" שאל בחשש, הוא זיהה שאני בוכה.
"כן כן," עניתי במהירות, לא רציתי שיבחין בקול הרועד שלי.
"מה את עושה היום?" שאל בחיוך.
לא רציתי לצאת איתו, או לצאת מהבית בכללי.
רציתי פשוט לשבת בבית שלי ולטרוף גלידה, למרות שאני עושה את זה לעיתים רחוקות.
"שום דבר…" עניתי, מנסה לשדל חיוך.
בכל זאת, רציתי לשכוח מדוראל, מכולם, ואלירז הוא האדם המתאים לזה.
יכול להיות שזה ניצול, אבל גם יכול לצאת מזה משהו טוב.
"אני בא לאסוף אותך בתשע, חכי לי מתחת לבית שלך." אמר.
ניתקתי את השיחה.
– סוף פלאשבק –
"תני לי עוד צ'אנס." מלמל.
זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי את ערן בוכה ככה.
אף פעם לא אהבתי לראות אותו בוכה, הוא היה אחת הדמויות הכי חזקות בעיניי, נכון שגם החזקים נשברים, אבל הוא אף פעם לא נשבר. וכשאני אומרת אף פעם, זה אף פעם.
הנדתי בראשי, "אני מצטערת."
הוא תפס את ראשו בשתי ידיו, הוא חשב שהוא מכיר אותי, שהוא יבוא לפה, יאמר לי שהוא מצטער ונחזור להיות יחד.
אני לא הבחורה הטיפשה שהייתה איתו בעבר.
הוא הרים אליי את מבטו, "למה…?"
"יש מישהו אחר." התפללתי שלא שמע.
– פלאשבק –
הדייט הגיע לסיומו, אלירז עצר את המכונית שלו ליד הבית שלי והסתכל עליי.
הסתכלתי עליו בחזרה, הוא התקרב אליי לאט.
שפתינו נגעו זו בזו אבל הרחקתי אותו מיד ונענעתי בראשי, "מה קרה?" שאל.
"אלירז…" מלמלתי.
"אני לא יכולה."
"מה קרה עדי?" שאל שוב.
"אתה בן אדם מדהים, מצחיק וטוב באמת." אמרתי.
"אבל…" אמר באכזבה, בשלב הזה הוא כבר לא הסתכל עליי.
"אבל… זה לא ילך, אני אוהבת מישהו אחר." אמרתי במהירות.
הוא נאנח וחזר להסתכל עליי.
"אני שמח שאמרת לי את זה, את בחורה כנה ואמיתית, ובנוסף לאופי המדהים שלך, את גם יפה, והשילוב הזה, לא תמיד קורה." ליטף את פניי, "אני מקווה שהבחור שאת אוהבת, יודע להעריך מה יש לו בידיים, כי על דבר כמוך אסור לוותר." חייך אליי.
"בהצלחה." נישק את הלחי שלי ונסע משם.
– סוף פלשאבק –
"מי זה?" ערן שאל.
השפלתי את מבטי, אם זה כל כך חשוב לו לדעת, שיגלה לבד.
*
נ.מ דוראל-
הסתכלתי על הדלת כל הזמן, לא הייתי מרוכז בכלל, כבר כמה ימים שעדי ואני מגניבים מבטים אחד לשנייה בלי לומר שום דבר.
כבר כמה פעמים עלתה בראשי המחשבה שמה שקרה בינינו היה טעות, למרות שאני לא מרגיש ככה בכלל.
אם זה היה תלוי בי, הלוואי והייתי יכול לבלות איתה כל יום בכל שעה.
"תגיד," לחשתי לעומר, "איפה עדי?"
עומר הסתכל עליי מבלי לומר מילה, הוא ידע משהו שאני לא יודע.
"נו." הרמתי את קולי, המורה השתתקה.
"דוראל, הכל בסדר?" שאלה.
הנהנתי, "סליחה."
"איפה היא?" שאלתי שוב.
הדלת נפתחה, ערן נכנס אל הכיתה, בדיוק כמו שנכנס הבוקר.
הסתכלתי על עומר בכעס, "זה מה שניסית להסתיר?"
עומר ניסה לומר משהו אבל הקדמתי אותו, "הם היו יחד?" שאלתי.
"דוראל…" שם את ידו על כתפי.
"זה בסדר." ניסיתי להראות רגוע, למרות שלא הייתי רגוע בכלל.
לא חשבתי שעדי היא מהאלו שקופצות מאחד לאחד, כנראה שבאמת טעיתי.
המחשבה שהכי הכעיסה אותי היא איך היא מסוגלת לחזור לאותו אחד שפגע בה, ששבר את האמון שלה.
אני במקומה, לא הייתי חושב פעמיים.