אמונה – פרק 2

נ.מ עדי-
הסתכלתי על חבורת הבנים שעברה לידנו, "מה קורה איתך?" שאלה אותי דניאל ושאפה עשן מהסיגרייה שהחזיקה בידה. הורדתי את מבטי למטה ושיחקתי עם אצבעותיי בדשא הרטוב, "אני בסדר," הסטתי אליה את מבטי, "ואת?" היא לא הסתכלה עליי.
"מה את חושבת על הדתי הזה?" שאלה אותי. "מה כבר יש לי לחשוב עליו?" הסתכלתי עליה בעיניים חצי עצומות, מסונוורת מהשמש. היא הנידה בראשה לשלילה והחזירה את הסיגרייה לפיה. "מספיק עם הזבל הזה." הושטתי שתי אצבעות וזרקתי את הסיגרייה על הרצפה, קמתי ממקומי ודרכתי עליה.
"מה נהיה איתך עדי?!" דניאל שאלה בקול כועס, היא נעמדה מולי והסתכלה עליי.
בחנתי אותה, היה לה שיער שטני ועיניים חומות, גופה היה חטוב ומלא במקומות הנכונים, כאב לי שהיא הייתה פוגעת בעצמה. "דניאל," אמרתי בקול שקט, "את שמה לב מה את עושה לעצמך?" השארתי אותה ללא מילים.
הבנתי שזה הרגע ללכת משם.
*
"עדי!" ערן סימן לי לבוא אליו עם היד. "מה אתה רוצה?" שאלתי בתוקפנות. "הופה, למה את כועסת?" התקרב אליי והסיט את שיערי מפניי. "די ערן, לא בא לי." אמרתי והתרחקתי, הוא תפס בידי. "מה קרה?" קירב אותי אליו, קולו הפך לשקט. "סתם… זאת דניאל." הסתכלתי עליו.
יש שיגידו שערן הוא הילד הכי מופרע בבית הספר למרות שהוא רק בכיתה י', אבל כשהוא איתי, הוא נותן לי להתקרב אליו, הוא מספר לי את הסודות הכי גדולים שלו, הוא בן אדם חזק, אבל הוא יודע להתנהג כמו שצריך.
וזאת אחת הסיבות שנפתחתי בפניו.
"את פוגעת בעצמך, תפסיקי לדאוג לה," הרגשתי את שפתיו על ראשי. "אני אלך לדבר איתה." התנתק ממני. "לא ערן," הרמתי את קולי והוא הסתובב. "תישאר איתי…" לחשתי.
יש רגעים שאני לא רוצה שיגמרו, בדיוק כמו כל הרגעים שלי איתו.
הוא התקרב אליי וחיוך על פניו, הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, מבטו הפך לרציני.
"לכי לכיתה." הסתכל עליי. "זה היום הראשון ללימודים, אל תעשה שטויות, בוא איתי." החזקתי בידו השרירית.
*
נ.מ דוראל-
יום הלימודים נגמר.
ברוך השם, יצאתי מהכיתה במהירות והתחלתי לרדת במדרגות. "להתראות" המורה פגשה בי, "להתראות" החזרתי ויצאתי מבית הספר.
*
"דוראלי!" אמא שלי תפסה בפניי ונישקה אותי על הלחי. "איך היה?" הובילה אותי אל עבר השולחן שהיו בו חמש צלחות.
לא עניתי, לא הסתובבתי עם אף אחד ונשארתי בכיתה כל ההפסקות, אם ככה זה ימשיך, אני באמת אהיה לבד.