אמונה – פרק 7

נ.מ דוראל-
"אז מה שלומך דוראל?" מירי העירה אותי ממחשבות.
השעה הייתה מוקדמת נורא והיא קראה לי לשיחה אישית.
"האמת שמעולה, הכרתי המון ילדים בזמן האחרון." חיוך קטן עלה על פניי, נזכרתי בעדי, בשיחה שהייתה לנו. היא נתנה לי תחושה להמשיך ולהכיר עוד ילדים, אני שמח שמאחורי ההשקפות השונות שלנו, מסתתרים בסך הכל בני אדם.
"כמו מי?" חיוך קטן עלה על פנייה של מירי, היא שמחה לגלות את זה. "האמת שאני זוכר רק את השם של עומר, הוא היחיד שהתחברתי אליו באמת עד עכשיו." צחקתי.
היא הנהנה, "ומישהי מהבנות?" שאלה, הנדתי בראשי, לא הצלחתי לחשוב על מישהי.
"עדי אולי?" ניסתה לדעת, "עשיתם עבודה יחד בפיזיקה." הזכירה.
"עדי," מלמלתי, "היא בסדר, מאז העבודה לא יצא לנו לדבר." נזכרתי בה.
"האמת, שגם אני חייבת לשתף אותך במשהו." חיוך קטן הציץ מבעד לשפתיה, הנהנתי להסכמה, "בזמן האחרון, אני רואה שינוי משמעותי, נכון ששבוע זה לא הרבה, אבל אם יש למישהו את המקום הנכון, בזמן הנכון, הוא מצליח." אמרה, "מה שאני מנסה להגיד, זה שנפתחת מאוד, נהיית הרבה יותר חייכן, קצת יותר בולט, מוקף בחברים, ואני מאוד שמחה שאני רואה בך את השינוי הזה." חייכה אליי.
–
אחרי השיחה עם מירי הרגשתי מעולה, שמחתי לדעת שהשינוי שלי ידוע לכולם ולא רק לי.
עברתי ליד אחת הדלתות שמובילה ליציאה או כניסה מהמבנה של התיכון, ראיתי את עדי יושבת עם החבר שלה, בחור עם שיער שטני ועיניים בהירות.
הם נראו מאושרים, למרות שלא הכרתי אותם כל כך, שמחתי בשבילם.
היא צחקה מאיזה משהו שאמר והיה ניתן לראות את הניצוץ בעיניה.
תמיד רציתי לרגש מישהי, לאהוב, להצחיק, לגרום לה לחייך, אפילו את החיוך הכי קטן בעולם.
בתור מישהו שלמד כל החיים עם בנים, בסביבה דתית, אחד ששומר נגיעה, לא יצא לי.
"מה קורה?" עומר התגנב מאחורי, נער עם שיער שחור ועיניים חומות עמד לידו.
סידרתי את הכיפה ונתתי לעומר כיף של לחיצת יד, "תכיר, זה אסף," זז הצידה כדי שאראה את הפנים של חברו, "אבל אנחנו קוראים לו אסי." חייך אליי.
אסף ואני לחצנו ידיים.
"אז, אחרי הלימודים החלטנו ללכת לשחק כדורגל, רוצה להצטרף?" עומר שאל אותי והזיז את השיער שנפל על פניו, התספורת שלו הייתה משונה, היה לו פוני קטן שתמיד היה מסורק לצד על הצדדים המגולחים.
"לא," חייכתי חיוך של מבוכה, "כדורגל זה לא בשבילי."
בתור בן אדם, בחיים לא התחברתי לכדורגל, אני זוכר שמלפני כמה שנים, ישבתי בבית של חבר שלי והחלטנו לראות משחק כדורגל, תוך כמה שניות המצלמות התמקדו על האוהדים שהיו לבושים בצבעי הקבוצה.
נשמעו קללות מכל עבר, בקבוקי מים הועפו בכל רחבי היציע, חלקם אפילו נפלו על המגרש.
הראו את השוטרים הלבושים בשחור עם כיתוב ענק על הגב 'אבטחה', מתפרצים אל היציע ומפרידים בין האוהדים.
אני חושב שזאת אחת הסיבות שאני לא אוהב כדורגל.
"כדורגל זה בשביל כל אחד." אמר עומר, "חכה לי אחרי הלימודים, אני אראה לך שזה גם בשבילך." תפח על שכמי ונעלם.

נ.מ עדי-
"על מה את מסתכלת?" שאל אותי ערן, בהיתי בנקודה שדוראל היה, הוא הלך כבר מזמן.
חשבתי על כל השבוע שעבר בשנייה, איך הייתי עסוקה בערן, שכחתי מדניאל, שכחתי ממה שמירי ביקשה.
הייתי מרוכזת רק בעצמי.
"מה?" הסטתי אליו את מבטי. "סתם, אני מאושרת שיש לי אותך." התחמקתי בחיוך, הוא שם את ידו על העורף שלי וקירב אותי אליו.
"גם אני מאושר, המאושר באדם." הרים את אצבעו כדי להדגיש, צחקתי.
מבטו הפך לרציני, הסתכלנו אחד על השנייה, הוא התקרב אליי הפעם ונשק לי על המצח.
הצלצול נשמע.
"יאללה, שנלך?" קמתי במהירות מהספסל, לא אהבתי רגעים קיטשיים מדי.
אני כן בן אדם של חום ואהבה, עד רמה מסוימת.