אמונה – פרק 8

נ.מ דניאל-
הצלצול נשמע מלפני כמה דקות, אני מניחה שהשיעור כבר התחיל.
הלכתי ברחבי בית הספר, חלפתי על פני בניין החטיבה ובניין התיכון, שהיו ממוקמים אחד מול השני.
חלפתי על כמה ספסלים חומים וצעדתי אל עבר המחששה.
הלכתי מאחורי בניין המדעים הגדול, וישבתי על הדשא הירוק.
מולי היה מגרש חנייה, יותר נכון גדר ואחריה מגרש חנייה, אבל זה לא מה שאני רוצה, אני רוצה את השקט, וברגעים כאלו, זה כל מה שאני צריכה.
לקחתי את התיק הקטן שהבאתי היום, היו בו כמה מקצועות ספורים, קופסת סיגריות ומצית.
הוצאתי סיגריה מהקופסה ושמתי אותה בין שפתיי.
"איפה המצית?" מלמלתי תוך כדי שאני מחפשת בשקט את המצית.
"מחפשת את זה?" ערן הופיע מולי, המצית הכחול שלי היה בין אצבעותיו.
פתחתי את שתי ידיי, מחכה שיזרוק לי אותו.
"למה את צריכה את זה?" התגרה בי וקירב אליו את המצית, הוא הסתכל עליו כאילו היה גור חתולים שמצא ברחוב.
הצבעתי על הסיגריה שהייתה בין שפתיי, "נו." דחקתי בו.
"מתי תפסיקי עם הזבל הזה?" שאל וזרק לי את המצית.
"מתי שאני ארצה." אמרתי והדלקתי את הסיגריה. "רוצה?" גיחכתי.
"מה את עושה פה?" הסתכל עליי.
"מה אתה עושה פה?" התגריתי בו.
"מותר לי לצאת לשתות?" ענה בחצי שאלה.
"אתה רואה פה ברזייה?" חיקיתי אותו.
–
"אז מה את עושה פה?" שבר את השתיקה ששררה לאחר כמה וויכוחים.
"סתם." הנדתי בראשי כלא יודעת. "אוקיי." ענה והתיישב לידי.
אני וערן לא הסתדרנו, זה היה די ברור מאליו.
גיחכתי, "מה?" שאל ערן בחיוך. "סתם, מוזר לי שאנחנו ככה מבלי לריב." הסתכלתי עליו, מבטו הפך לרציני והוא הנהן.
אור השמש האיר על פניו, שערו השטני זהר ועיניו הבהירות נצצו. לפתע הוא היה נראה לא כל כך נורא, הוא היה נראה די טוב.
"טוב נו מה?" שאל בכעס מדומה, חשבתי שהוא יודע שאני מסתכלת עליו כל הזמן הזה, "אני לא יכול להמשיך לשבת פה מבלי לדעת למה את כאן, אני יודע שעובר עלייך משהו." אמר.
"איך אתה יודע?" שאלתי. "מה זה איך אני יודע? כל בן אדם שיראה את הפרצוף המדוכדך שלך יראה." צחקתי.
"נו." האיץ בי.
'קומי דניאל, קומי.' הקול הקטן בראשי אמר לי, הרגשתי שאם אשאר לידו עוד דקה אחת, אתחיל לבכות.
"אי פעם חשבת, למה את מעשנת?" שאל והסתכל על המכוניות שהיו במגרש החנייה.
הנדתי בראשי וחיכיתי לתשובתו. "את יודעת, כולנו מתחברים למשהו שמדחיק את הכאב." הסתכל עליי. "מה כואב לך?" שאל אותי.
כיסיתי את פניי בעזרת שתי ידיי והתחלתי לבכות, רציתי להוציא את הכל, לא היה אכפת לי כבר מערן, לא היה אכפת לי מאף אחד, רק רציתי שההרגשה המעיקה הזאת תעוף, שתעוף.
הוא לא אמר מילה, רק התקרב אליי והניח עליי את ידו החמה.
"הכל בסדר?" הנחתי שהוא ידע כבר את התשובה ושהוא שאל מנימוס.
הנדתי בראשי וקמתי במהירות, לקחתי את התיק שלי והתחלתי להתקדם.
"דניאל!" התעלמתי מערן.
"חכי רגע!" תפס בידי וסובב אותי כך שיראה את פניי.
עמדנו במשך דקה ככה, מסתכלים אחד על השנייה ולא יודעים מה לעשות.
הוא התקרב אליי במהירות ונישק אותי.
*
נ.מ עדי-
סוף השעה הראשונה מתקרב, וערן עדיין לא בא לשיעור, "רק חמש דקות." אמר, הוא הבטיח שעוד חמש דקות הוא יהיה בכיתה.
"המורה, אפשר לצאת לשירותים?" הרמתי את ידי באוויר והזזתי אותה מצד לצד.
היא הסתכלה עליי במבט צדדי והנהנה.
יצאתי במהירות מהכיתה והתחלתי לחפש אותו ברחבי התיכון.
"ערן!" צעקתי, אחרי כמה דקות הבנתי שהוא לא פה.
יצאתי אל עבר המחששה, רוב הסיכויים שהוא עם החברים הערסים שלו.
דניאל חלפה על פניי מבלי לומר מילה, אני חושבת שהיא בכתה, לא יכולתי לראות את פניה.
אחר כך ערן יצא מהמחששה. "איפה אתה?" שאלתי בכעס.
הוא היה נראה לחוץ, בחיים לא ראיתי את ערן ככה.
"הכל בסדר?" שאלתי והסתובבתי אל עבר דניאל, שכבר מזמן לא הייתה שם.
ערן הנהן במהירות, "בואי נעוף מפה, המקום הזה לא עושה לי טוב." שם את ידו עליי והתחיל ללכת.
"עישנת?" שאלתי, היה לו ריח של סיגריות. "ממתי אני מעשן?" כעס.
גלגלתי את עיניי והורדתי את ידו ממני.
"שתחליט להתנהג כמו בן אדם, אני פה." נעלמתי.

נ.מ ערן-
הסתכלתי על עדי הולכת ונעלמת מטווח הראייה שלי.
"לא מאמין…" מלמלתי בשקט ונזכרתי בדניאל, "אני חייב למצוא אותה." הרמתי את ראשי וחיפשתי אותה.
בכיתה היא לא, בטח היא הלכה הביתה.
הלכתי שוב אל המחששה וטיפסתי על הגדר שמובילה אל מחוץ בית הספר, הבית של דניאל צעדים ספורים משם, אני זוכר כי פעם עדי הייתה צריכה ללכת לקחת ממנה בגדים, שטויות של בנות.
דפקתי על הדלת וחיכיתי לתשובה, דפקתי שוב.
דניאל פתחה לי את הדלת, היא החזיקה מגבון בידה וקירבה אותו אל פניה, כל האיפור נמרח לה.