אמיליה קייג' – פרק ראשון: סו, בא"ס וסושי.

שנה, שנה עברה מאז אני וחבר שלי נפרדנו, שנה עברה מאז חיי השתנו לנצח, שנה עברה ומאז…

"אם, את באה איתנו למועדון?"
שאלה סו בטון קופצני. סו היה קיצור לשם סוזוקי – פעמון עץ. השם הזה אכן התאים לה, היא הייתה כל כך מלאת שמחת חיים, כמו פעמון המצלצל בהתרגשות, אי אפשר שלא להישאב לתוך הילת האושר שהיא רוקמת סביבה, עוטפת איתה את כל האנשים סביבה.
לא רציתי לבוא למועדון, זה יהיה עוד יום שבו אני נגררת אחרי כולם בלית ברירה, לא יודעת מה לעשות עם עצמי. איכשהו כולם צחקו ונהנו, רק אני רוצה לבכות. הם כל הזמן מנסים לשדך לי בחורים, כאילו אם אין לי זוגיות אני פטתית. אולי אני באמת פטתית…
"באמת שאת רוצה, אבל שתינו יודעות שאני רק אסבול. תמסרי לכולם ד"ש בשמי!"
אמרתי וחיוך עצוב כיסה את פניי הכהות, כמעט שחורות. סו נראתה מאוכזבת, שנאתי לאכזב אותה.
"טוב, אבל אם את לא באה פעם הבאה, אני אגרור אותך מהמיטה בכח!"
אמרה ושתינו צחקנו כששיערי המתותל קופץ עם כל תנועה שלי. הלוואי שהיה לי שיער כמו של סו, הוא היה חום אפור. אתם מכירים את הגוון הזה? שהשיער חסר צבע. הוא היה חלק ומסודר בקראה, כשפוני מתנודנד מעל עינה החומות.
לא! אמרתי לעצמי, מנערת את המחשבות האלו. אני יפה כמו שאני!
הייתה תקופה ששאנתי את עצמי, את המראה שלי. היה כל כך איכפת לי מה אנשים חושבים עליי כל הזמן. כרגע אני מנסה להילחם בזה, זה קשה.
הצלצול נשמע והיינו צריכות לחזור אל הכיתות.
אנחנו בכיתה ט' ואנחנו לומדות בפנימייה בשם "בא"ס\B.A.S." – פנימייה למדעים ואמנויות.
אני באתי בשביל המדעים מן הסתם, הייתי די גיקית. סו לעומת זאת אהבה לצייר, היו לה ציורים מאוד יפים. הם לא היו יפים בגלל הפרטים המושקעים והריאליזם, הם היו יפים בגלל המסר שלהם.
בגלל שהקורסים המרכזיים שלנו היו שונים, לא הייתה לנו אותה מערכת ולא היינו באף שיעור ביחד. היינו שותפות לחדר, יחד עם עוד שני בנים, היינו מאין חבורה כזו. אני הייתי החנונית של החבורה.
"טוב, נתראה בארוחת צהוריים, שמעתי שיש היום סושי!"
סו נולדה ביפן ומאוד אהבה להדגיש את העובדה הזו.
"יאמי, סושי!"
אמרה והוציאה לשון. אחרי ששתינו צחקנו קצת רצנו אל הכיתות, המורים מאוד נוקשים ולא כדאי לאחר. לי יש עכשיו שיעור פיזיקה.