אני, את והעולם- פרק 20

צמרמורת היכתה בי.
היא הייתה נראת הילדה המושלמת רק הרוסה מבפנים.
הוא השחית אותה, פשוט ככה. אף אחד לא היה יכולה להבין את הפחד, את היאוש שהצטבר, ריחמתי עליה.
אבא שלי, לעזאזל זה אבא שלי.
גם אותה הוא הרס, הוא הרס אותה למשהו שאי אפשר עוד לחבר.
– – –
הנוף שברכבת חזרה התחלף במהירות מואצת מדיי שכבר הוציאה אותי מדעתי והקשתה עלי להתרכז בדברים.
מה עושים עכשיו?
מה אני עושה? מה הוא עושה? אלוהים, כל כך הרבה שאלות הציפו את המוח שלי שכבר לא יכולתי לנשום.
השענתי את הראש על המשענת של הכיסא ועצמתי עיניים כדי לברוח למקום אחר.
– – –
התעוררתי בדיוק לפני הירידה בתחנה. שניהם קמו מהכיסאות, ג'יין נראתה כאילו הדבר האחרון שהיא רוצה לעשות עכשיו זה לחיות, הוא נראה כאילו הוא מתחנן לעזרה.
ירדנו מהקרון אל עבר הלילה הקריר. ג'יין התחילה ללכת בלעדינו במהירות כזו שלאחר כמה דקות היא נעלמה מהעיניים שלנו. אז חזרנו אל היישוב בדממה, צעד אחרי צעד ועוד צעד רק שנינו. עד שהגענו אל הסביבה המוכרת. אז לאן הייתי אמורה ללכת? הביתה.
"אני חוזרת הביתה." אמרתי לו.
"לא את לא." אמר כאילו סגר את הדיון שבקושי התחיל אפילו.
"כן אני כן, מה אני עוד יכולה לעשות?" שאלתי אותו.
"את באה איתי אלי, את לא הולכת לבית שלך, להזכיר לך. אבא שלך שם."
"אני חייבת ללכת לדבר איתו טיילור." הוא הסתכל עלי כאילו אני איזה משוגעת.
"לדבר איתו? על מה יש לך כבר לדבר איתו? למה הוא עשה את זה?" שאל בעצבנות.
"באיזשהו שלב אני יצטרך לראות אותו, או להיפגש איתו."
הוא נאנח והתקרב אליי."את בטוחה?"שאל. נאבקתי בתוך עצמי על התשובה, כי אני בעצמי לא יכולתי לענות.
לבסוף אמרתי, "כן אני בטוחה."
התבוננו אחד בשניה למשך מספר שניות ואז בלי שום סיבה הוא נישק אותי. לא נשיקה עדינה, כזאת שכואבת. הוא כרך את הידיים שלו סביב מותניי.
זה היה רגע כואב כל כך, לא ידעתי למה. וכשהתנתקנו הוא הצמיד את השפתיים שלו על המצח שלי.
"תתקשרי אליי, אוקיי?"
"מבטיחה." אמרתי בעצב.