אני גאה בך ומתגעגעת אלייך.

בת דודה, אחד עשרה חודשים שאת לא כאן, שאני לא רואה אותך, שאני לא רואה את החיוך שלך שמחמם לכל אחד את הלב. אני לא שומעת את הצחוק שלך יותר. אני לא שומעת את הקול שלך או את השם שלך. כולם מפחדים לדבר עלייך, כולם מפחדים לבכות אבל כולנו בוכים בגללך בלילה. כולנו עדיין מחכים שתחזרי פתאום, שתדפקי על הדלת ותהיי שם.
כולם מחכים שתתקשרי, שתבואי ותספרי לנו איך את, שאת בסדר שם. שאת מלאכית ששומרת עלינו, כמו המלאך ששמר עלייך.
הוא טעה. המלאך ששמר עלייך, הוא טעה. הוא גרם לנו לכאב הכי גדול, לאבד אותך.
את יודעת שאמא שלך לא עלתה עדיין לקומה למעלה? היא עדיין ישנה על הספה בסלון, הספה שאת היית נרדמת עליה כשהיית רואה טלויזיה בערב והיית נרדמת. אח שלך עדיין לא מבין למה לא חזרת.
את לא יצאת מהבית עדיין ואת לא תצאי. אולי בגופך יצאת אבל הזיכרון שלך חקוק בנו כמו בסלע. את זיכרון שלא יעלם. את כאב שלא ירפה. את הכל בשבילנו ואת עזבת. אבל אני גאה בך שנלחמת.אני גאה בך שלא ויתרת. אני יודעת שנלחמת, סיפרו לנו, סיפרו לנו שאת גיבורה. כולם צריכים לדעת שאת גיבורה. שנלחמה על החיים שלה.
אני עדיין מעכלת, אני עדיין לא מאמינה. שעברו אחד עשרה חודשיים בלעדייך. אחד עשרה חודשים שכולם מתים. שרועים במצב קשה. בוכים. כואבים. מתגעגעים.
כולם פה זקוקים לך.
גם אני זקוקה לך.
שלי דדון ת.נ.צ.ב.ה יהיה זכרך ברוך.