אני והחבר הדמיוני שלי – פרק 17

אני עניתי לדניאל: "אממ….אני יודעת!!"
הלכתי לחלון, הזזתי את הוילון, פתחתי את החלון.
ושאלתי את דניאל: "דניאל, אתה נשאר פה?"
דניאל חייך, וענה: "לא!"
אני ודניאל יצאנו, ואז שמענו מישהו מוחא כפיים, אני ודניאל הסתובבנו,
וראינו את….אבא שלי, אבא שלי התקרב עלינו.
אבא שלי שאל אותי: "מה את לא מבינה?"
עניתי לאבא שלי, בשאלה: "מה הייתי צריכה להבין?"
אבא שלי אמר לי, בכעס: "שאני שונא את הערס, המפגר הזה!!"
רציתי להגיד לאבא שלי, ודניאל השתיק אותי, והוא התחיל לדבר:
"תקשיב, אין לך זכות לדבר אליי ככה, מי אתה בכלל? אבא של חברה?
אתה בכלל אבא? אתה סתםם משוגע! פסיכופט!!"
אמרתי לדניאל: "דניאל תרגיע, זה עדיין אבא שלי!"
דניאל אמר לי: "זה אבא? עם זה היה אבא טוב, הוא היה מבין אותך, ולא כועס עליך שאת
אוהבת אותי, ואני לא ערס! ואני גם לא מפגר!"
אבא שלי אמר לי: "אם את רוצה להישאר לגור בבית שלי ושל אמא, אז תעזבי אותו מיד,
ואם את רוצה לשאר איתו, אז תעזבי את הבית מיד!!"
שאלתי את אבא שלי: "מ..מה? עכשיו זה הבית שלך?"
אבא שלי ענה לי: "כן! את לא משלמת על הבית נכון? אז זה הבית שלי, ושל אמא!"
הייתי בהלם מאבא שלי!! איך הוא יכול להגיד לי את זה..
לא ידעתי מה לומר לו, חשבתי שאני עדיין חולמת,
איך יכול להיות שאבא עושה דבר כזה? אבא צריך להתחשב בי,
ולא לזרוק אותי לבחוץ, כי אני אוהבת את דניאל, מזה השטויות האלה?
לא ידעתי מה לענות לו..
אני כבר לא יכולה לקרוא לו אבא שלי, הוא בשבילי עכשיו איש זר, שאני לא מכירה..
אחרי כמה דקות..גם לא עניתי..זה היה לי קשה, הראש שלי היה בעננים,
אני הסתחררתי, הראש שלי כאב, לא ציפיתי לזה, אני ראיתי הכל כפול 2.
דניאל שאל אותי: "אדל, מה קרה?".
לא יכולתי לענות, הייתי עדיין בהלם ממקודם, לא ידעתי מה לעשות, בחרתי באופציה….
ברחתי מהמקום..
ברחתי מהם..באמצע שאני רצה הסתובבתי, וראיתי את דניאל רץ אחרי,
רצתי בכביש ולא שמתי לב..
שבאה א…….