אני לא אוהבת אותך.

אני לא אוהבת אותך. אתה מדהים, אתה נהדר, אתה מצחיק ומוכשר, אבל אני לא אוהבת אותך. אני לא חושבת שאי פעם אהיה מסוגלת.
זה לא בגללך. אם רק הייתי מסוגלת, הייתי אוהבת אותך כמו שלא אהבתי איש בחיי. ניסיתי, באמת שניסיתי לאהוב אותך, אבל לא הצלחתי.
וזה לא בגללי. או… אולי בעצם כן? אולי אני זאת שחוסמת את האפשרות להיפתח לרגשות? ואולי זה בכלל הילדים ההם, פעם, כשהייתי קטנה, שצילקו לי את הנפש, השאירו אותי חסרת רגשות?
אני לא יודעת. אולי אף פעם לא אדע. אבל אני לא מסוגלת שלא להילחץ, שלא לפחד כשאני לידך. וזה לא בגללך. אתה רגיש, מתחשב, אוהב. אולי זה מה שהפחיד אותי..? אבל… זו גם לא אני. הייתי רוצה להיות רגועה לידך, ואני יכולה להבטיח לך שאני מרגישה בטוחה. אבל עד כמה בטוחה? כנראה לא מספיק בשביל לאהוב אותך.
אתה זוכר את הפעם הראשונה שהתאהבת? אני זוכרת את שלי. את הרגשות המתערבלים, החיים הרועדים. אהבתי לאהוב, אהבתי להרגיש נאהבת. אבל הכל התהפך, ונשארתי קליפה מרוקנת. חסרת רגשות, לא מסוגלת לאהוב. התחלתי לשנוא את הרגעים שמישהו מראה לי אהבה, להתרחק מהעולם הזה ככל האפשר.
למה אני לא אוהבת אותך? אני באמת לא יודעת. אני פשוט לא יכולה. הלוואי שהייתי, אבל אני לא. זה לא אתה וזו לא אני. זה העולם המעוות שלנו, זו הדרך בה גדלתי. אולי זה הילדים ההם, אולי בכלל דבר אחר. הלוואי שידעתי, אבל אני לא.