אני לא אתאהב שוב לעולם. פרק שלישי!

אני קמה בבוקר במצב רוח טוב, אני מתנערת מהשמיכה והולכת ישר לחלון. השמש זורחת כמו כל בוקר וקרניה מלטפות את הזגוגית. אני מחייכת לעצמי מבלי שום סיבה ויוצאת מהחדר בדילוגים. ״מה זה המצב רוח הטוב הזה על הבוקר?״ אופיר יושבת ממורמרת וקוראת עיתון.
״מה קרה? אסור להיות שמחים יותר בעולם הזה?״ היא מורידה קצת ממצב רוחי אך אני שבה לחייך כדי לעצבן אותה.
אני הולכת למטבח ומוציאה מהארון כמה פירות ומתחילה לחתוך אותם דק דק, תוך שלוש דקות אני יוצרת לעצמי סלט פירות ומכניסה אותו לקערה. בשלב הבא, אני מכניסה את כל תכולת היוגורט שהוצאתי מהמקרר ומערבבת מעט עם כפית. בסופו של דבר אני מסיימת ומתיישבת ליד אופיר בעודי מכניסה לפי כמויות גדולות מדי של פירות ויוגורט..
״מחר זה היום חופש האחרון שלנו אז אנחנו הולכות למסיבה״ אופיר הודיעה בחגיגיות, ובפעם הראשונה הבוקר, היא מחייכת.
״שוב??״ הופתעתי, לכמה מסיבות היא הולכת בשבוע?
״כן! נו את גם תפגשי את החתיך הזה שהיה איתך..ניב אמר לי שהוא יבוא, הוא גם אמר שאם צריך הוא ישדך ביניכם״ אופיר צוחקת ומנסה לפתות אותי
״למה לעזאזל דיברת עם ניב לגבי יובל??״ התעצבנתי עליה קצת
״חשבתי שאת אוהבת אותו..ניב הבטיח שהוא ידבר איתו״ היא מבטיחה לי בחיוך כאילו היא עשתה לי עכשיו טובה ענקית.
״את רצינית??״ התעצבנתי עליה ומצב הרוח הטוב שהיה לי נעלם כלא היה.
היא חייכה ולא אמרה דבר. הסתכלתי עליה בכעס, למה היא מתערבת לי בחיים?
״נוו..אז את באה??״ היא דוחקת בי
״באה??״ צעקתי ״היית מתה שאני אבוא עכשיו..״ מלמלתי
״מה?״ היא שאלה, כנראה לא שמעה.
לא עניתי לה ונכנסתי לחדרי בעצבנות. ״טוב, תודיעי לי אם את באה בסוף״ היא צועקת ואני מגלגלת עיניים, כמה מטומטמת אפשר להיות?
נשכבתי על המיטה והוצאתי את הטלפון, בודקת בווצאפ אם חברות שלי מחוברות, כצפוי אף אחת לא הייתה מחוברת . התעצבנתי וזרקתי את הטלפון שלי על השטיח. אוף למה עברתי בכלל לתל אביב?

צלצול הודעה נשמע מהטלפון הזרוק על השטיח, קמתי בעייפות מהמיטה והרמתי אותו, בודקת את ההודעה.
-״צאי החוצה״ היא הייתה מיובל.
-״לאן?״ אני שואלת, לא מבינה מה הוא רוצה ממני עכשיו.
-״החוצה, אל מחוץ לבניין שלך״ הוא מסביר
-״למה?״ לא הבנתי
-״פשוט צאי״ הוא כתב בחזרה

משכתי בכתפיי והתארגנתם קצת. סירקתי את שערי, תיקנתי את האיפור וריססתי דיאודורנט.
״לאן את הולכת?״ אופיר שאלה כשהייתי בדרכי החוצה
״לחברים״ שיקרתי והיא הרימה גבות.
״חברים? איזה?״ היא הופתעה
״תתפלאי אבל..״ רציתי להגיד אבל עצרתי את עצמי. יצאתי מהדירה וטרקתי מאחורי את הדלת. ירדתי במדרגות במהירות, עוקפת כל פעם מדרגה עד לקומה התחתונה. יצאתי מהבניין והשמש החמה ליטפה את פניי, חיפשתי בעיניי את יובל ומצאתי אותו יושב על סלע. ״יובל!״ צעקתי אליו
הוא הסתובב ישר אלי וחייך, את החיוך הגדול והיפה שלו. התקרבתי אליו עוד טיפה ונעמדתי מולו. ״איך אתה יודע איפה אני גרה?״ שאלתי והרגשתי מטומטמת
״אני קוסם״ הוא צחק ואני חייכתי חצי חיוך בתמורה.
״הייתי בסביבה ורציתי לקפוץ, להגיד שלום״ הוא הסביר.
״אה..״ חייכתי ״עד כדי כך התגעגעת אליי?״ הוספתי צוחקת.
הוא חייך ״ האמת שלא אבל הייתי בטוח שאת משתגעת מגעגועים אז..באתי״ הוא אמר.
חייכתי לעברו חצי חיוך והוא פינה לי מקום לידו בסלע. התיישבתי לידו על הסלע הקשה והבטתי על רגליי שהשתלשלו מהסלע, כפכפי איימו ליפול אך לא היה לי אכפת. הסתכלתי על יובל שישב לידי, צמוד, אולי יותר מדי צמוד והתעמקתי בעיניו הירוקות הגדולות. הוא צחק. ״למה אתה צוחק?״ שאלתי בביישנות.
״נו תענה״ אני דוחקת בו וצחקוקים נפלטים מבעד לשפתיי.
״אני פשוט..״ הוא מתחיל ומיד עוצר, משאיר אותי במתח, תלויה באוויר, וחיוכו הרחב אינו אומר דבר. אני מרימה גבה, מחכה שישלים את המשפט, מחכה לשמוע מה פשר צחוקו.
״אני פשוט..שמח״ הוא אומר והלב שלי מחסיר פעימה.
״למה אתה שמח?״ אני שואלת והסומק מתחיל לעטר את לחיי.
״את חמודה כשאת מסמיקה״ הוא צוחק ועיניו הירוקות ממיסות אותי.
הוא אומר והסומק מלהיט עוד יותר את לחיי,
״אולי זה מוזר..כי אני בכלל לא..בכלל לא מכיר אותך אבל אני פשוט..״ הוא מתחיל ועוצר שוב. מילותיו מקפיצות לי את הלב, את הדופק ל-200.
״פשוט..אוהב אותך״ הוא ממשיך ומסתכל לי עמוק בעיניים.
״אבל..אבל..אנחנו מכירים בקושי יומיים, אתה לא יודע עליי כלום!״ מחיתי וכעסתי על עצמי באותו הרגע. ״אני..אני יודע..״ הוא אומר חסר אונים ועיניו משוטטות, מחפשות עזרה.
״אולי..אולי נכיר עכשיו?״ אני מציעה ומיד מרכינה את ראשי בביישנות, כמה טיפשה אני יכולה להיות?
הוא צוחק, ״מה, כאילו מה הצבע האהוב עלייך וכאלה?״ הוא שואל
״כן״ אני ממשיכה ״הדברים הקטנים ביותר הם אלה שהופכים אותך למי שאתה״ אני אומרת והוא מחייך.
״הצבע האהוב עליי הוא ירוק״ הוא אומר וחיוך דק נמרח על שפתיו.
״לא מפתיע..״ צחקתי והסתכלתי על עיניו הירוקות ״שלי זה..זה תכלת״ אמרתי
״מה את הכי אוהבת לאכול?״ הוא שואל
״אממ..המבורגר״ אמרתי והוא התחיל לצחוק
״כן..מה הבעיה?״ אני מוחה
״את בת..את לא אמורה כאילו לאהוב סלט או לא יודע דברים של בנות?״ הוא שואל, מופתע.
״ממש לא! סלט זה לא טעים למה שאני אוהב את זה?״ אני אומרת והוא צוחק
״טוב..שלי זה אני מניח, סטייק״ הוא אומר
״גבר טיפוסי..״ אני מחייכת והוא מחייך אלי גם.
עיניי שוקעות בתוך עיניו הירוקות, אנחנו מתקרבים זה לזה ואפינו כמעט שנוגעים אחד בשנייה. צלצול טלפון הוא שקוטע את הנשיקה, כמעט נשיקה. יובל מתרחק ממני ובודק את ההודעה. בבת אחת עיניו נהיו קרות וחסרות רגש ״אני חייב ללכת״ הוא אומר בקול כמעט רובוטי. הוא יורד בקפיצה מן הסלע ומתרחק בריצה, משאיר אותי לבד יושבת על הסלע, המומה.