אני לא בוחרת להיות מאוהבת פרק 21- הפחד לאבד אותך

נ.מ רומי
"מ.ה?" שאלתי את האחות בהלם
"הוא בחדר 203, טיפול נמרץ" היא אמרה וניתקה
התקשרתי מהר לרוית, הסברתי לה את המקרה והיא הגיעה תוך חמש דקות, לא לקחתי ממנה כסף ולא כלום, ישר הזמנתי מונית, ואחרי עשר דקות של לחץ המונית הגיעה ונכנסתי אליה
"לאן ילדה ?" הנהג שאל אותי
"לבית החולים הקרוב" אמרתי והוספתי
"ומהר"
הנהג הנהן והתחיל לנסוע, כל הנסיעה לא עשיתי כלום, רק ישבתי בלחץ באוטו של הנהג. בזמן שעומר שוכב שם, בבית החולים, מחוסר הכרה, אני משחקת עם ילדים קטנים תופסת. בזמן שעומר שוכב שם בבית החולים, אני מרוויחה כסף. בזמן שעומר שוכב של על המיטה הקרה בחדר קר, דניאל מרים אותי ואני צוחקת. בזמן שעומר שוכב שם לבד, דניאל מקלל אותו. בזמן שעומר שוכב שם על סף מוות, אני חושדת בו.
אוף, אני לא מאמינה על עצמי ! כל כך כעסתי על עצמי באותו הרגע, עד שהנהג מונית קקטע אותי מהמחשבות
"ילדה, הגענו" הוא אמר
"אה כן" אמרתי והוצאתי כסף מהתיק, שילמתי לו ורצתי לבית החולים
"איפה זה חדר 203, טיפול נמרץ ?" שאלתי את אחת האחיות והיא הסבירה לי
"תודה" אמרתי, ורצתי לשם.
פתחתי את הדלת של החדר, בלי לדפוק בלי כלום, וראיתי את עומר, שוכב על מיטה מחוסר הכרה,ומלא רופאים מביטים בי סביבו.
"ילדה מה את רוצה ?!" הרופא שאל אותי אך לא היה לי אכפת
"עומר …" אמרתי ונכנסתי. היה לו כל כך קשה לראות אותו כך.
"מה מצבו ?" שאלתי
"תראי, אני לא אשקר לך .." הרופא אמר
"תגיד כבר ! מצבו רע נכון ?!" שאלתי בבכי
"אני מצטער אבל .. הוא גוסס"
"אפשר להיות איתו שנייה לבד ?" שאלתי
"יש לך רק חמש דקות" הרופא אמר והם יצאו אמר והם יצאו
"עומר …" אמרתי. הוא נראה כל כך שליו, למרות כל הסימני מכות שהיו עליו והדם שנטף ממנו, כל כך כאב לי לראות אותו כך, כולו חבול …
"עומר בבקשה אל תלך" אמרתי והתחלתי לבכות
"אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך" אמרתי והחזקתי לו את היד
"אני כל כך אוהבת אותך, אף פעם לא הרגשתי כך למישהו … אני אמות אם יקרה לך משהו, במת, אני כל כך אוהבת אותך … כל הזמן הזה, שלא היינו ביחד ? עכשיו אני מבינה כמה הפסדתי, ואני לא רוצה להפסיד עוד זמן איתך, אני לא רוצה להפסיד אותך …" אמרתי והייתי בטוחה שהוא חייך חיוך קטן. הרופאים נכנסו לחדר ואני התחלתי לבכות
"את בת משפחה ?" הרופא שאל אותי
"לא אני .." אמרתי אך הוא קטע אותי
"תצאי החוצה" הוא אמר ויצאתי
התיישבתי שם, על הספסלים, לא מאמינה שזה קורה לו … הוא כולו פצוע, מלא חבלות והמון משכחי כאבים, אבל הוא לא מתעורר … הוא לא מתעורר ויש סיכוי גדול מאוד שהוא גם אף פעם לא התעורר, יש סיכוי שהוא ימות …
אוף, אני כל כך כועסת על עצמי, בזמן שהוא היה הכי צריך אותי אני הייתי עם דניאל … בזמן שהוא שכב פה, וחיכה שאני אבוא, כי הוא שכב פה לבד, אני חשדתי בו .. כשהאחות התקשרה אליי, לרגע האמנתי שהוא באמת בגד בי, לא סמכתי עליו, נתתי לשטיות של דניאל להכנס לי לראש …
הרופאים יצאו מהחדר
"נו ?" שאלתי
"הוא צריך תרומת דם. ודחוף" הרופא אמר
"אני אתרום לו, אבל אני לא יודעת אם יש לנו את אותו הסוג דם" אמרתי.
"בואי" הוא לקח אותי ועשה לי בדיקות ואמר לי לחכות בחוץ. אחרי רבע שעה הוא יצא ואמר:
"יש לכם את אותו הסוג דם"
נכנסתי איתו לחדר של עומר ונשכבתי על ידו, הרגשתי איך שתוקעים בי מחט ומרוקנים ממני את הדם, אבל לא היה לי אכפת, אם זה בשביל עומר אני יכולה למות …
כאב לי אני לא אשקר, אבל כשהסתכלתי על עומר, שלמרות כל החבלות נראה עדיין כל כך שליו, ולי כואב ממחט קטנה …
אחרי 10 שדקות הוא אמר שסיימנו, יצאתי החוצה. וחיכיתי, כן, אני עוד פעם מחכה שעתיים בשביל דעת מה קורה, עוד פעם הלחץ הזה, עוד פעם המתח הזה, עוד פעם כל דקה שעוברת נראת כמו שעה, עוד פעם כל דקה אני בודקת מה השעה …
בהיתי בדלת, ולא הפסקתי לבהות בה. חיכיתי שאחד הרופאים ייצא, שלא יקרה מצב שאני אפספס את אחד הרופאים.
פשוט כך, ישבתי כמה שעות בבהיה בדלת אבל באמת חשבתי על עומר … על מה הוא עובר עכשיו, עד כמה כואב לו …
חשבתי שכואב לו והתחיל לכאוב גם לי, אני כל כך אוהבת אותו, הוא בן אדם מדהים ולא מגיע לו לסבול, הוא צריך להשאר פה ולהמשיך לשמח אנשים כמו שהוא תמיד עושה, התפקיד שלו עוד לא נגמר כאן …
אחד הרופאים יצא ואני קפצתי מהמקום.
"את יכולה להכנס אליו .." הוא אמר ויצאו אחריו שיירה של רופאים, ואני נכנסתי
"עומר התפקיד שלך כאן עוד לא נגמר …" אמרתי "אתה צריך להשאר כאן, להמשיך לשמח את כולם כמו שאתה תמיד עושה" אמרתי, וכשראיתי שהוא לא מגיב הוספתי:
"ו .. אם אתה לא נשאר כאן בשבילך אז לפחות תשאר כאן בשבילי, אני אמות בלעדייך …" המכונה התחילה לצפצץ ציפצופים מוזרים.
יצאתי החוצה מהחדר בבהלה והתחלתי לצעוק לרופאים.
"מה קרה ?!" שאלתי את אחד הרופאים כשהוא נכנס לחדר.
"ילדה צאי מפה" הוא אמר
"אבל מה קרה ?!" שאלתי
"ילדה צאי מפה עכשיו !" הוא אמר ויצאתי מהחדר בלחץ
שוב פעם, נשארתי בלחץ אבל הפעם לא יכולתי לשבת, עמדתי והתחלתי ללכת במעגלים, כוססת ציפורניים. לא חשבתי על כלום, הלחץ השתלט עליי והתחלתי לבכות, פחדתי שיקרה לעומר משהו, פחדתי עליו, פחדתי לאבד אותו …
הרופאים יצאו מהחדר, ואני הייתי כל כך לחוצה, ראיתי אותם וקפאתי במקום,פחדתי ממה שהם יגידו, אני לא רוצה לאבד אותו, הפחד לאבד אותו פשוט שיתק אותי … הרופאים הבינו מה קרה ושתקו, ולבסוף העזתי ושאלתי:
"הוא בסדר ?"
הרופאים הסתכלו זה על זה ואמרו …