אסור להסתכל על מה שבתוך הקנקן- פרק 1.

פרק 1-
מנקודת המבט של רייצ׳ל-
״תראו על הנוף״ אמא אמרה, מחפשת יתרונות. גלגלתי עיניים ונשענתי אחורה, מתי היא תבין שאין יתרונות? אין! בשבילה כן, יש יותר כסף.. וזהו. בשביל כסף עזבנו הכל? אנחנו לא כאלה חומריים!
״רייצ׳״ דילן העיר אותי מהמחשבות העצבניות שלי.
״מממ?״ מלמלתי והנחתי את ראשי על החלון.
״את יכולה להיות יותר בשקט?״ הוא אמר בציניות.
״אין לי כוח אליך״ מלמלתי.
״דילן עזוב את אחותך, היא צריכה לעכל״ אבא אמר. הנהנתי בהתגרות והוצאתי לשון לכיוונו של דילן.
״מה יש לעכל, ג׳וש לא היה משהו״ דילן אמר. פתחתי עיניים והסתכלתי עליו.
״לא מצחיק״ אמרתי והוא צחק. אז כן, חוץ מזה שאין יתרונות, גם אני וחבר שלי נפרדנו בגלל העזיבה. אבל מה אכפת לי, תראו את הנוף.

המשאית שנשאה את כל הרהיטים והבגדים שלנו עזבה ברגע שהגענו אל הבית. טוב אני לא אשקר, הבית יפה. אבל זה עדיין לא שווה את זה.
״חייכי כבר קוף״ דילן אמר והתחכך בכתפי בדרכנו לתוך הבית.
״אני אחייך כשאני אמצא סיבה לחייך״ עניתי בחוסר כוחות ונכנסתי אל תוך הבית.
״סיבה אחת? בבקשה״ הוא אמר והביט בתדהמה בבית. נאנחתי והתאפקתי לא להיראות כמוהו, כאילו ראה את אהבת חייו. גרם מדרגות ענקי היה מוצב בפתח הבית, והוא הסתיר את הבריכה שהייתה מא.. בריכה?
״בסוף בניתם בריכה?״ שאלתי את אמא בחיוך.
״כן, בשבילך מתוקה״ אמא אמרה והסתובבה אליי.
״אני לא רוצה שתתבאסי מההגעה לפה. אם את לא מרוצה אני לא מרוצה, את יודעת את זה..״
״זה בסדר אמא, אני אתרגל״ קטעתי אותה, שונאת את כל הקיטשיות הזאת. אני אתרגל בשבילה, גם כי אני אוהבת אותה וגם כי בינינו, אין לי ברירה אחרת.
״תעלי לחדר שלך. דלת ראשונה מימין״ היא קרצה והצביעה על המדרגות. חייכתי ועליתי למעלה.
פתחתי את הדלת הראשונה אחרי שפניתי ימינה, ונכנסתי לתוך החדר. החדר היה ענקי, בערך בגודל קומה שלמה שהייתה לנו בבית הקודם. הוא היה תכול, ועל אחד הקירות היה טפט של חוף ים. התקדמתי פנימה יותר, וקפאתי במקום. באחת הפינות הייתה במה קטנה עם כן ציור ופלטות צבעים.
אני כל כך כל כך אוהבת את המשפחה שלי.
ירדתי במהירות למטה וחיבקתי את אבא. ״תודה על החדר, אני כל כך אוהבת אותכם!״
״זה פיצוי על כך שדילן קיבל גיטרה חדשה ומגבר.. והוא חדר לידך״ אבא אמר וצחק. פתחתי עיניים. אוי. אני לא אשן יותר לעולם.
״אני לוקחת את התודה בחזרה״ אמרתי בחיוך והוצאתי מתיקי את האוזניות שלי.
״עליתי לצייר!״ הודעתי להם בהתרגשות ועליתי למעלה.

״רייצ׳!״ דילן קרא לי מבחוץ.
״מממ?״ מלמלתי כשהמקל של המכחול בפי.
״את באה לרוץ?״ הוא שאל. הסתכלתי על השעה. פאק, כבר עשר בערב.
״כן! שנייה!״ אמרתי והורדתי את הסינר, ורצתי לכיוון הארון. אוי, עוד לא סידרתי את הבגדים שלי!
אז אני צריכה למצוא מכנס קטן וגופייה בתוך שתי מזוודות בגדים מבולגנות?

״כמה זמן לוקח לך יא קוף״ דילן אמר בעצבנות כשיצאתי מחדרי.
״תגיד תודה שהמקלחת באה אחרי ולא לפני הריצה״ אמרתי וירדנו למטה.
״יצאנו לרוץ!״ דילן הודיע כשפתח את דלת הכניסה.
״תישארו ביחד, אתם לא מכירים את האיזור!״ אמא הביע את דאגתה מחדר השינה.
״סבבה יצאנו״ אמרתי ויצאתי מהבית. שמתי בתוך אוזניי את האוזניות, וכך גם דילן. הוא קרץ לי והתחיל לרוץ ימינה, ואני אחריו.
אני כל כך שונאת ספורט, אבל כל כך אוהבת לזוז עם מוזיקה בפול ווליום. כאילו אתה רץ לחפש מאיפה מגיע השיר. זה פשוט כיף.
העיר הזאת כל כך יותר יפה מהקודמת, כל כך פלצנית. אני לא אוהבת את זה, אני כבר מרגישה שהולך להיות נורא בבית ספר. כולם פה בטח תקועים אחד בתחת של השני, כל עוד הוא יותר עשיר ויש לו בריכה יותר גדולה אז נתקעים יותר עמוק. מגעיל.
״דיל״ אמרתי בשקט כשראיתי משהו מוזר בתחילת הפארק הגדול של העיר. ראיתי בחור מתנדנד מצד לצד ונופל.
קפצתי מבהלה והחזקתי בידו של דילן, שלא שמע אותי בכלל.
״מה?״ הוא שאל והוריד את האוזניות. הורדתי גם אני.
״תראה אותו״ אמרתי וסימנתי לו להסתכל הצידה. הסתכלנו שנינו על הבחור המסכן שמנסה לעמוד. מלחיץ.
דילן סובב את מבטו אליי. ״לא העסק שלנו״ הוא אמר. סליחה?
״יום אחד בעיר הפלצנית הזאת והפכת לפוץ?״ שאלתי בעצבנות והתקדמתי לכיוון הבחור הזה.
״רייצ׳״ דילן התעצבן ותפס בכתפי. הוא הדביק את צעדיי והלכנו שנינו לכיוון הבחור שעל הרצפה.
״אחי הכל טוב?״ דילן שאל. הבטתי בבחור השיכור שהביט בשנינו.
״לא״ הבחור אמר בחיוך שנמחק מידית. ״פאק אני רק בפארק?״ הבחור שאל כשדילן עזר לו לקום.
״לאן אתה צריך להגיע?״ שאלתי אותו. הוא סובב את מבטו אליי ושתק.
״שדרות צ׳רלס חמש״ הוא מלמל. דילן הסתכל עליי. הנהנתי ובדקתי במפות בפלאפון.
״אוקיי זה בקטנה, בוא נסחוב אותו לשם״ דילן אמר לאחר עיון קצר. הרמתי גבה. מה לסחוב אותו ?
״טוב״ נאנחתי ונתתי לו לכרוך מסביב צווארי את אחת מידיו. ראשו צנח לכתפי והבחור נרדם.
״לא זה לא אמיתי״ מלמלתי. ״בחור תתעורר״ אמרתי והנעתי את כתפי. הוא הנהן ויישר את ראשו, וצעדנו שלושתנו מינוס שתי רגליים לשדרות המחורבנות האלה.
״אני מסתדר מפה.. תודה אחים״ הבחור אמר והתנתק מאיתנו. אחים תקרא לחברים שלך. צפינו בו בשקט נכנס אל הבית הענקי שבכתובת שהוא נתן, ואז פילסנו את דרכנו הביתה.

**

״הספרייה של התיכון היא בסוף המבנה, הבית קפה של התיכון שזה פשוט קפיטריה איכותית שעולה כסף זה כשאת יוצאת מהמבנה, אחרי המדשאה, ו.. זה מה שצריך לדעת. אם את מעשנת אז יש גם איזורים בשביל זה..״
״לא זה בסדר״ קטעתי את הבחורה המעצבנת בחיוך.
״סבבה אז אם את צריכה משהו את מוזמנת לפנות אליי״ היא אמרה. גם השם שלה מעצבן. פנלופה. זה כאילו היא נולדה להיות קרציה.
״סבבה״ עניתי בצביעות והסתובבתי מאה שמונים מעלות, כמה שיותר רחוק ממנה. אוף, ציפיתי לבני אדם יותר.. איכותיים? נחמדים? אמיתיים?
מעניין איך דילן מסתדר. טוב הוא יבניק, אין לו יותר מדי זמן במוסד הזה.
״איזה מקסים״ מלמלתי לעצמי כשפתחתי את הלוקר שקיבלתי, והיה בפנים כריך רקוב. את יכולה לעשות את זה רייצ׳ל, את חזקה. סתמתי את אפי עם יד אחת וביד השנייה גררתי את השקית עם הכריך המדובר ואז הבנתי שאני לא יודעת איפה יש פה פח.
הלכתי בזריזות לדלת היציאה למדשאה, מייחלת שבחוץ יש פח. כן!! יש!!
״אמיצה ביותר״ שמעתי קול מאחוריי שנייה אחרי שקלעתי את הכריך לתוך הפח. הסתובבתי.
״ידוע״ אמרתי בחיוך לבחור החתיך שנפל עליי ליד פח.
״את חדשה פה״ הוא קבע.
״נכון״ גיחכתי.
״טום״ הוא אמר. אז עכשיו תורך, דברי.
״רייצ׳ל״ עניתי. הוא חייך.
״מאיפה באת אלינו?״ הוא שאל בחיוך שובה ונשען על הקיר. לא לגמגם רייצ׳ל.
״מ..מניו יורק״ אמרתי. הוא הרים גבה, לאות התרשמות אני מקווה.
״איזו סיבה יש לעזוב את ניו יורק?״ הוא שאל.
״אמא שלי התחילה לעבוד איפשהו באיזור, אז כל המשפחה נגררה אחריה״ הסברתי. הוא הנהן והביט בפלאפון שלו.
״אני חייב ללכת. נעים להכיר רייצ׳ל״ הוא אמר בחיוך והתיישר.
״גם אותך״ אמרתי, והוא הלך. יופי, העברת חמש דקות מההפסקה. עכשיו מה תעשי עוד עשרים וחמש דקות?
לשבת לבד על הדשא זאת לא אופציה? אני יודעת! אני אעשה את עצמי מדברת עם מישהו בפלאפון ואז אני לא אראה כל כך גלמודה. אוף, איפה כל החברים שלי איפה?
התיישבתי ליד עץ סימפטי שהגזע שלו היה נראה לי מאוד נוח. הוא באמת מאוד נוח.
הסתכלתי על כל התלמידים בבית ספר, לא מכירה אחד. חוץ מהטום הזה, המעצבנת ודילן. איפה דילן באמת?
כיווצתי את גבותיי כשראיתי דמות מוכרת חולפת על פניי. בחור. הבחור הביט לצידי, וכיווץ את גבותיו גם הוא. מאיפה הוא מוכר לי?
הוא נעצר והתקדם אליי, עוזב את החבורה שהקיפה אותו.
״זאת את מאתמול״ הוא אמר בחיוך ושילב את ידיו. וואו, זה השיכור?
״זה אתה מאתמול״ אמרתי בתדהמה.
״חשבתי שאתה הרבה יותר מבוגר מתיכון״ אמרתי בחיוך שלא ירד, מהתדהמה.
״כשאני שיכור מת נוספות לי כמה שנים״ הוא אמר בחיוך. מצחיק
״לא ידעתי שאת מפה. כאילו מהתיכון״ הוא אמר.
״כי אני לא, אני חדשה. היום הראשון שלי פה״ תיקנתי אותו. הוא הרים גבה.
״יום ראשון שלך ואת יושבת פה עם הפלאפון? אנחנו לא אוהבים סנובים, קומי״ הוא אמר בהתגרות.
״לא זה בסדר, ממש נוח פה״ תירצתי. הוא חייך.
״כן, הרבה אנשים חשבו שהעץ הזה נוח, בגלל זה הוא נקרא עץ ההזדיינויות״ הוא אמר. מה זאת אומ.. מה?
״אוקיי, הבנתי, אני אקום״ מלמלתי בגועל ונעמדתי. הוא צחק.
״אז הבחורה מאתמול, איך אמרת שקוראים לך?״ הוא שאל.
״לא אמרתי, אבל רייצ׳ל״ עניתי בחיוך.
״רייצ׳ל. אני ליאו״ הוא אמר והושיט את ידי. לחצתי את ידו בגיחוך.
״כמו דה וינצ׳י?״ שאלתי בהרמת גבה. אם הוא חובב אומנות, אני אמות. הוא חייך.
״יותר כמו דקפריו. אמא שלי מעריצה שלו״ הוא ענה. צחקתי.
״ליאו!״ שמעתי קול שצורח מאחורה. ליאו סובב את מבטו והפסיק לאחוז בידי.
״אני חייב לעוף, יש לנו אימון״ הוא אמר. הנהנתי.
״בהצלחה..״
״בא לך לבוא? אל תהיי פה לבד״ הוא אמר בחיוך.
״הייתי באה, אני צריכה לחפש את אח שלי. האיש השני שסחב אותך אתמול״ הזכרתי לו. הוא גיחך.
״תודה על זה. הייתי במצב חרא, רבתי עם אבא שלי, ואז עם אחד החברים הכי טובים שלי.. ולא היה מי שיגיד לי להפסיק לשתות״ הוא הסביר לי.
״בכיף״ אמרתי בחיוך. ״טוב, בהצלחה באימון״ אמרתי בחיוך והלכתי.