אף פעם לא מאוחר מידיי…

"הזדקנת", אמרה בחיוך.
"התבגרת," אמר בשקט.
"3 שנים עברו." אמרה בחיוך עצוב. "ויעברו עוד הרבה שנים אם תמשיך לשתוק."
"כי הזמן לא ינוע אם אדבר?" שאל.
"לא, הזמן ישתנה וייעצר אם תדבר… " קולה הלך וגווע.
היא הביטה בו, בעיניו החומות הישנות. כל כך ישן המבט, כל כך הרבה זמן…
מאוחר מידיי.. או שעוד לא?
ניסתה לראות שמץ של מחשבה בעיניו.
כמו אז, לא הצליחה מעולם לפענח עד הסוף את המתרוצץ בראשו.
הוא חייך את החיוך הישן, הקטן, העצוב הפעם.
" ומה את מעדיפה? לנוע הלאה או לעצור?"
היא הביטה בו. הפרפרים נעלמו מזמן. ההתרגשות כבר פרסה כנפיים ועפה. רק התחושה הזו בבטן, בלב, בכל הגוף שאמרה שנשארה עוד אהבה מהולת זיכרונות…
היא צעדה לא מעט מאז ולבטח גם הוא. אם יעצרו עכשיו,מי יודע מה יהא גורלו של הזמן..
האם לעצור עכשיו את הזמן יועיל במשהו לשניהם? ואולי יותר מיידי זמן חלף..
ואולי..?