ארבע הקדמות – הקדמה רביעית דורון ו… אף אחד בעצם

והנה אני חופרת לכם במוח עם ההקדמה הרביעית!
לכל אלה שרק עכשיו הבינו למה לסיפור קוראים "ארבע הקדמות", תפקחו את העיניים, אנשים! מי שלא הבין עד עכשיו…. פשוט אין לי מה לומר לו….
אז… טוב, עכשיו אני כבר יכולה לחשוף בפניכם שבחבורה יש ארבע בנים, את רובם אתם כבר מכירים, אבל לא עדיין את כולם: יונתן (חברה: שקד), זיו (חברה: מורן), אביב (אין לו חברה, הוא וג'סי נפגשו לפנות בוקר, איך הם כבר יכולים להיות חברים? אני בנאדם הגיוני, אנשים! קצת לחשוב!) ודורון, ההקדמה הזאת היא על דורון והיא ההקדמה האחרונה מתוך ארבע ההקדמות בסיפור, מיד אחרי שאני אגמור איתה אני מעלה את הפרק הראשון, כמובן שגם הוא כתוב במקום אחרי לפני שאני מעלה אותו לאתר…
טוב, אני לא רוצה לחפור לכם יותר מידי כדי שלא תלכו, אז אני מתחילה בהקדמה האחרונה לגמרי (או שלא?)….
-הקדמה-
-השעה: 07:25 בבוקר-
*מנקודת המבט של דורון*
השעון המעורר צפצף באוזניי, מיששתי את ראש המיטה (זה לא נשמע טוב, אבל זרמו) עד שמצאתי אותו, לחצתי על כפתור ה"נודניק" ועצמתי את עיניי. כמובן שלא יכולתי לחזור לישון, אז הורדתי מעצמי את השמיכה וקמתי להתארגן.
-כעבור חצי שעה (אני לא מדייקת בזמנים, אז כעבור חצי שעה בערך)-
"דורון, תמהר להתארגן! אתה לא רוצה לאחר ליום הראשון של השנה האחרונה לבית ספר, אתה יודע!" אימא צעקה לי מהמטבח ולבשתי את החולצה, מאוד רציתי להיות חתיך במיוחד היום. התיק שלי כבר היה מוכן בכניסה לבית מאתמול בערב ואספתי את האוכל שלי ובקבוק המים מהשיש במטבח. "אני יוצא, אימא!" קראתי לה מהדלת, היא רצה אליי, חיבקה אותי והזכירה לי שאני לוקח את התאומות מהגן היום, אמרתי לה שאני זוכר, נפרדנו ויצאתי מהבית.
-לאחר הליכה של 20 דקות (שוב, בערך), בכניסה לבצפר-
"דורון, אחי! מה קורה?" זיו שאל אותי כשקלט אותי בדלתות המבנה וטפח את כתפי, אני לא מאמין שאני מתחיל את כיתה י"ב היום, ואחרי זה – אין יותר בצפר יותר אף פעם, לפחות עד המכללה! טפחתי על שכמו גם אני וחייכתי אל מורן שעמדה קרוב אליו. אני כבר יודע שהשנה אני הבן היחיד בחבורה שאין לו חברה, כמובן חוץ מאביב, שהחליט להיפרד מנעמה שלושה ימים לפני סיום כיתה י"א.. אבל עוד משהו שאני יודע זה שזה הולך להשתנות בקרוב מאוד! (שלי, לא של אביב…..) "דורי! אחי!" שמעתי את הקול המוכר של יונתן צועק לי, משום מה שקד לא עמדה לידו ושנינו רצנו אחד לשני והתחברנו לחיבוק של אחים. כאלה אנחנו. בינתיים, שקד ומורן החליפו נשיקות וחוויות עם כל החברות שלהן מהשכבה ומ- י"א. "אז סידרת לך חברה חתיכה השנה, הא?" שאלתי את יונתן והוא חייך בגאווה. "רק קח בחשבון שיכולות להיות לכם די הרבה פרידות, זאתי, אם לא עושים מה שהיא אומרת ומבקשת היא תזרוק אותך לכלבים." זיו הזהיר אותו וקרץ למורן, הם ממש מאוהבים אחד בשני, אפילו שהם לא ביחד הרבה זמן. "תגידו, יש לכם מושג איפה אביב? הוא תמיד מקדים ביום הראשון של הלימודים, כל שנה." שאלתי, כולם הסתכלו לצדדים ואף אחד לא הצליח לראות אותו. "בואי… הנה, אני אעזור לך…" שמענו את הקול הרביעי בחבורה, הקול של אביב והפנינו את מבטינו אליו, הוא תמך בבחורה שנראתה בגילנו, לבושה בבגדים שלו ורגלה הימנית חבושה. "אביב! אני אעזור לך… אה, לכם." זיו אמר, הוא רץ להושיט עזרה לנערה ומורן רתחה בצד ובהתה בשלושתם. הם הגיעו אלינו והנערה הציגה את עצמה בתור ג'סי, תלמידה חדשה וידידה של אביב. אח, בנות…
הן חייבות להיות כאלה צפויות?