ארמון המלך.

נסיעה איומה, מי הם השישה ודרקון אחד עלוב וקטן.

אוטובוס התלמידים היה מלא ילדים רועשים, שותקים, שומעים מוזיקה או משחקים באייפונים. היו רק שישה מתוך ה-27 שהצליחו לא לשקוע במצולות השיעמום הנורא שעטף את י"א4 בעוד הם נוסעים לארמון פאר-היילנד. הם היו שישה, כמו שכבר אתם יודעים, שישה משועממים כמעט כמו כל השאר. אבל הם הפיגו את השיעמום בדיבורים מעט יותר אינטילגנטיים.
באמצע השורה שהם תפסו ישבה ריאן, שהייתה הצעירה מבינהם, מכיוון שנולדה בסוף אוגוסט של שנת 1995, וכבר לא היה אפשר לעשות שום דבר בנושא הזה, הייתה ילדה דקיקה, בגובה ממוצא למדי. פניה האליפסיים נראו כאילו הם מתרכזים בעיניה הכחולות-האפורות הגדולת מעט מהרגיל. היא הייתה לבושה בבגדים בית הספר, שנראו כאילו שנוצרו בשביל שריאן תלבש אותם – חולצה לבנה מסודרת, גרביונים לבנים וחצאית שחורה. שיערה החום היה אסוף כמו תמיד בצמה, נח על כתפה במקריות. עורה של ריאן, הבהיר כמעט כמו של הנער שישב לצידה, נראה מוזר באור השמש השוקעת. בידה היא החזיקה מחשב נייד קטן, בעוד היא הקלידה בשטף את אחד הסיפורים המהירים שלה, שצצו רגע אחד הראשה.
לידה ישב הנער צנום, ממושקף. שמו של הנער היה ליאונרדו, אבל כולם חוץ מאותם הבנים שמטרת חייהם הייתה להציק לו קראו לו ליאו. שיערו של ליאו היה שחור לחלוטין, הוא היה גזור בקו ישר והגיע לליאו יד לקו הלסת. עורו היה חיוור, חיוור מאוד, אבל זה לא שינה דבר, הוא נראה כנער מושלם בשביל ריאן. הוא היה לבוש בג'ינס שחורים, ארוכים, ועל פלג גופו העליון חולצה לבנה, מעומלנת, שנראתה עליו ככמה מידות יותר מדי. משקפיו של ליאו נחו באלכסון על ראשו, כנראה בגלל שהוא היה על סף הרדמות על כתפה של ריאן.
מצדה השני, לעומת זאת, ישנה נערה מעט גבוהה מריאן, וגדולה ממנה בתשעה חודשים. אלין הייתה נערה בלונדינית-חומה, שיערה הגיע לה עד לסוף הצוואר, גזור בקרה מסודר. עם עור מעט כהה יותר משם ריאן, ולפעמים אפילו שזוף. עיניה הירוקות הכהות של אלין היו מרוכזות כמעט לחלוטין במחברת המרופטת שהחזיקה בידיה, בעוד היד הימנית שלה מקשקשת בו במהירות כמעט לא ריאלית . כרגיל, אלין לא עשתה אחרת מכתבה. בגדיה היו לא מסודרים, מאוד שונים משל ריאן, אבל למרות הכול אותו הדבר.
מצדה של אלין ישב נער גבוה, אפילו יותר מאלין, עם שיער חום שהיה זקור בצורה מגוחכת. עורו היה בהיר, בגוון מאוד דומה לשל אלין. עיניה החומות היו עצומות כמעט לגמרי, בעוד הוא מלמל לעצמו חישובים מתמטיים פשוטים, מזיז באצעותיו חיילי שחמט באייפון שלו. למעשה, הדרך היחידה בה ניתן היה לדעת את שמו היה האייפון שהחזיק בידו, עליו היה כתוב באותיות בולטות למדי, שאלין כתבה – אמט.
מצידו של ליאו ישב נער גבוה, מוצק, עם שיער חום בהיר, כמעט בלונדיני, אסוף בזנב סוס על צווארו. הנער, ששמו היה יהן, הביט במבט עורג לעבר הנערה שישנה על ברכיו. עיניה החומות הכהות היו לא מרוכזות. עורו השזוף נצץ באור השמש. בקושי היה ניתן להבחין בעדשת המגע האחת שלו, מכיוון שאת השניה הוא איבד בקטטה עם אמט, קצת אחרי שעלו לאוטובוס. והזוג השני של עדשות המגע היה בתא המטען.
הנערה שנחה על ברכיו, כמעט ישנה, הייתה הולי בלק. היא הייתה נערה שזופה, חסונה, עם כרזמטיות שכמעט ראו, או כך לפעמים אמרו לה. עיניה היו חומות ירקרקות, דבר שנתן לחלק מילדי כיתתם את ההצדקה לקרוא לך כרובית מלוכלכת, דבר שלא אפיין אותה כלל. שיערה היה פזור, מכסה את רוב פניה, בעוד הוא ממוללת קצווה. היא הייתה לבושה בדברים שהפרו את חוקי בית הספר, היא לבשה ג'ינס שחור, ונעלי ספורט. החולצה שלה הייתה מסודרת אפילו יותר משל ריאן.
"נו, מה אמרת על הדרקון?" שאלה ריאן בקול ענייני, פונה בבירור לאלין.
"אה, לדרקון קוראים מלבורק, הוא צאצא ניו זילנדי." מלמלה אלין בלי להפסיק לכתוב.
ריאן חזרה למסך המחשב הנייד שלה, ממשיכה להקליד. "אני לא מבינה, איך ווטארן מתחבר עם מלבורק? וואטר צייד דרקונים!" אני אמרה, מושכת בכפתיה בתדהמה.
"אני לא יודעת." ענתה לה אלין בפשטות, עוזבת את המחברת. "ואולי תכתבי פעם אחת לבד? בלי השאלות שלך? נמאס לי שאת כותבת את הרעיונות שלי!" היא עזרה, מביטה בריאן כמעט בזעם. למרות הכול, הזעם הרב שלה נשקף בעיניה. ריאן הייתה היחידה כמעט שיכלה להכיל כזו כמות של זעם נגדה.
"טוב, די לריב!" אמר ליאו, בעוד הוא חוזר לפתור את הסודוקו שלו. "בסדר." אמרה ריאן, בעוד אלין אומרת לליאו בטון הכועס שלה "שתוק." ליאו התכווץ בפחד, הוא מעולם לא היה יכול להכיל כזו כמות של זעם. "מה קרה, אלין?" שאלה הולי, מביטה בה. היא הצליחה, כמו תמיד, להרגיע את אלין. "לא ישנתי טוב, אני מצטערת ריאן." אמרה אלין, מביטה בריאן במבט מבקש מחילה.
"זה בסדר…" ענתה לה ריאן, מנופפת בידה.