אשמת הזיכרון ~ פרק 1 (ללא הקדמה) ~ המאהב הסודי שלך

הדלת נפתחה בחריקה ונכנסתי.
"אני בבית!" הכרזתי בחגיגיות וזרקתי את תיק בית הספר בכניסה. אמי נהגה לכעוס ואבי תמיד הרגיע אותה ואמר לה ש"זה גיל ההתבגרות, אנחנו מגדלים נערה בת שש עשרה…" ונאנח בתסכול. נהגתי לפקפק בהם ולגלגל עיניים בחוסר אונים. ההורים שלי לפעמים עלו לי על העצבים, הם וכל השטויות שלהם.
עליתי בגרם המדרגות, כשאני קוראת "מאמר" שהיה בעצם הסמסים הארוכים של קייטלין. ובלי לשים לב, כמעט נפלתי. הרגליים שלי החליקו ועצרתי אותן במהירות.
"אחלה רפלקסים," טובי העיר בעוקצנות ונחרתי בבוז. הטתי את ראשי לצד השני, מה שהיה ניסיון כושל לשדל אותו להתרחק ממני. הוא מיד קלט את המסר ועשה את הדבר ההפוך. הוא עקב אחריי בשקט לחדר, כשחשב שאני לא רואה אותו, החלטתי לעשות את עצמי לא מבינה ובכך לגרום לתבוסתו. רצתי במהירות, הוא הלך באיטיות כדי שלא ישמעו את הנקישות המונוטוניות של רגליו, שטופפו בעדינות על הפרקט של המסדרון. השפתיים שלו רטטו בעצבנות. "בסדר, ניצחת. אני מודה!" חייכתי חיוך עקום והבעה של ניצחון נפרשה על פניי ונעלמה מיד כשאמא, שהייתה באותה שעה בבית, צעקה. "לא לריב!" ובטח התעסקה בפלאפון שלה.

זמזמתי שיר בקולניות. אמא עמדה על מפתן הדלת כששתי ידייה משולבות. בפרצוף שלה ניחן מבט כועס והיא לטשה בי מבט ארוך. הצצתי בשעון וראיתי שהשעה שלוש וחצי. הבעת הפנים שלה התרככה, "קים." היא אמרה, "את מדאיגה אותי, את לא אוכלת… זה מסוכן! בואי איתי לאכול במסעדה שאת אוהבת. הבשרית הזאת. יש שם אוכל משמין… אני חושבת."
"טוב." אמרתי ומיד נזכרתי. "גם טובי בא? כי… את אמרת שלא נריב והכל… וביקשת… וצריך לכבד בקשות של אחרים…"
היא צחקה וטפחה לי על הברך, "לא, הוא בא."
התבאסתי והיא משכה בכתפייה, "אלו החיים. הם לא הוגנים." עכשיו סתם נאנחתי. אני שונאת שהיא אומרת לי את זה.

נכנסו למסעדה, המארחת החייכנית סימנה לנו 'רגע' והתרוצצה בחיפזון בין השולחנות גדושי האנשים. המסעדה היא הייתה רועשת וההמולה עלתה על גדותיה. הקירות של המסעדה היו ערומים, חוץ מתמונה קטנה שנתלתה על הקיר החשוף שהיה הכי קרוב לפתח.
"לא יכולת למצוא מקום יותר טוב?" טובי רטן בעצבנות והתיישב על כיסא אקראי. במקרה ישבו ליד השולחן אנשים ושלחו לטובי מבט קטלני, התנצלתי בשמו והוצאתי את הפלאפון שלי. התחלתי להתכתב עם קייטלין והפלאפון צלצל. זה היה מספר חסוי. עניתי תוך שנייה.
"הלו? עם מי אני מדברת?" שאלתי, ואמא סימנה לי להיות בשקט בזמן שדיברה עם המארחת.
"המעריץ הסודי שלך." ניסיתי לזהות את הקול של הדובר אבל לא עלה לי שום רמז או משהו אחר שיכל לעזור לי לזהות אותו. "אל תטרחי, השתמשתי בשינוי קול," הוא גיחך והעלתי רעיונות שהיו נכשלים ממילא. ואיך הוא בכלל קורא את המחשבות שלי?! כיווצתי את מצחי וניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות, אך לשווא.
"לא תצליחי לנחש, קימי." הפלאפון תירגם לקול אחר את הקול והלכתי בשביל אחרי המארחת שהשתדלה להיות הכי לבבית שאפשר, בצורה קיטשית ומרגיזה.
"אל תקרא לי קימי. אני אפילו לא מכירה אותך!" נזפתי במי שנמצא מאחורי הפלאפון.
"את מכירה אותי טוב מאוד." הוא פסק וחיוך נשמע בקולו. מי זה לעזאזל?!