אתה שהיית שלי

אף פעם לא הייתי כל כך לא בטוחה במשהו כמו שאני עכשיו.
יושבת עם ספל תה חם במיטה ותוהה.
חושבת על כמה זמן אני אצליח לישון היום וכמה זמן ייקח לי להרדם.
כמה השיחה איתך השפיעה עליי אני לא יודעת, אני מנסה לשכנע את עצמי שהיא לא מזיזה לי ואני מצליחה בזה.
גם אתה יודע שאחרי היום אתה לא תוכל לדבר איתי יותר או בעצם אחרי עוד 3 ימים.
זה היום שבו נדבר בפעם האחרונה ואני מקווה שאני אוכל להרגיש אותך בפעם האחרונה.
כל מה שאני רוצה הוא להתשכר ולשכוח מכל מה שעבר עליי בימים האחרונים והלוואי וזה היה אפשרי אבל במקום זה כשאני מתעוררת באמצע הלילה אני מחליפה בגדים ובשקט יוצאת לריצה.
נותנת למוזיקה להכתיב לי את הקצב עד ששעה לאחר מכן בימים טובים אני חוזרת הביתה מתקלחת וחוזרת לישון.
והלוואי שזה היה יכול להשכיח ממני הכל.
והלוואי שהייתי יכולה רק יום אחד להבין מה זה אושר אמיתי, לחזור לשבת בשדות במשך שעות בלי דאגות או לבלות בסטודיו שעות על גבי שעות עד שהזיעה מנצנצת באור העמום ואפילו המזגן לא עוזר להתקרר.
והלוואי והייתי יכולה לחזור לזמנים מאושרים יותר.
הלוואי והייתי יכולה ליצור בעצמי זמנים מאושרים אבל הכל יותר מידי הרוס ושבור.
והדבר הכי נורא בכל זה הוא שאני מזייפת שהכל טוב כאילו הכל לא התמוטט כאילו החיים שלי עדיין מושלמים.
אבל אין דבר כזה מושלם.
שלמות היא בולשיט אחד כל כך גדול ואולי בגלל זה אנשים שואפים אליה.
הפסקתי לשאוף לשלמות אחרי שהתאכזבתי מאי השלמות.
ואתה שכל כך אהבתי אתה יודע שבעוד חודש אתה תחזור ואני לא אהיה מוכנה לדבר איתך.
אתה שדיברת עם כל כך הרבה שרצו לחזור ולא יכלו עושה את אותה טעות כמו כל השאר.
אתה שחשבתי שהיה שונה.
אתה שהיית שלי.