אתה שלי.

אני זוכרת את הימים שעוד חשקתי בך, הייתי מתחננת לכל מגע איתך, גם אם הייתי מביטה בעיניך הכחולות- ונמסה.
כשחייכת עברה בי צמרמורת, וכשצחקת- הבטן שלי התמלאה פרפרים.
הייתי כמהה לאהבה איתך, שתהיה בן הזוג שלי, לנצח-נצחים. לעולם לא תעזוב. תחיה איתי הרחק-הרחק מכאן, במקום טוב יותר. אתה כל מה שאני רוצה, כל מה שאני צריכה.
הייתי משקיפה עליך מלמעלה בבית-הספר, מוקף תמיד קהל חברים.. וחברות. התחושה הטובה למראך התחלפה בהרגשה מרה של קנאה.
כך חלפו להם השנים- שש שנים מאז שהיית בכיתה ז׳. לעולם לא תהיה גדול או קטן בשבילי. וכשהגעת לי״ב.. זו הייתה הנשיקה הראשונה שלך. עם אחרת, לא איתי. לא שציפיתי למשהו אחר. פשוט ידעתי שזה יקרה יום אחד. וכמובן שבראש מעייני היה לשמור עליך מאושר, תמיד חסמתי כל בת שרצתה לנשק אותך.
אני נזכרת בזה ומחייכת חיוך זדוני… מוזר שכל הבנות, שפתיהן כמעט נוגעות בשלך.. פתאום נזכרו במשהו דחוף והסתלקו מהמקום. אבל כנראה שביום ההוא נרדמתי בשמירה, ונתתי לזה לקרות.
כשגיליתי את זה, הייתי עצבנית כל כך. ומאוכזבת. אבל בעיקר: אכולת נקמה. צנחתי במהירות מטורפת, נועצת את ציפורניי בלבבה של הבת הנאה.. לא יכולתי יותר. הפכתי לבת אדם והבטתי בך. גבוה, חזק, מופתע ביותר.
״מה עשית לה?״ צרחת.
״היא מתה,״ לחשתי, בקול של נחש ארסי. ״בוא איתי, ונחיה יחד..״
בהתחלה התנגדת, הו, אני זוכרת, אבל כשסוף-סוף התקיימה בינינו הנשיקה מלאת התשוקה שציפיתי לה, ראיתי אותך גונח מעונג. זה עשה לי טוב..
ולפתע גופך נהיה שקוף, ראיתי את הילדה המתה מאחוריך בלי להתאמץ. ״מה– מה?״ שאלת.
עכשיו היה תורי להיות מופתעת. לא. זה לא היה אמור לקרות.
״לא…״ אמרתי, בקול הרבה יותר מסוכן. ״אסור לך לדעת עלינו!״
״לדעת על מי?״ הדמעות התחילו לזלוג במורד פניך, מתערבבות עם הדם.
״רוחות! שאנחנו קיימות!״ צרחתי והתרוממתי באוויר כמו זקיף. ״אהבתנו בערה כאש במשך מאות שנים..״ התנשפתי. נזכרת. ״אני המשכתי בתור רוח. אבל כנראה שזה הסוף-״
וזה היה היום שמתת. הפכת לאחד משלנו, לא בתור מעשה כפייה שנעשה מאהבה. אלא בתור מישהו שמת.
אתה שלי.