את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך- פרק 4.

נקודת מבט של תבל.
נכנסתי חזרה אל החדר מהמרפסת.
הייתי סחוטה מעייפות.
הפנימייה הזאת ללא ספק מעייפת ביותר.
פיהקתי ויצאתי מהחדר לכיוון המלתחות.
עדיף לצחצח שיניים עכשיו מאשר בשבע וחצי שיהיה תור של בנות מפה עד לדרום.
אז צחצחתי שיניים ושטפתי פנים.
התאפרתי קצת כדי שלא יראו את השקיות השחורות מתחת לעיניים עקב לילה ללא שינה.
לבשתי טייץ שחור וגקט תכלת של הודיס, נעלתי מגפיים.
בכל זאת פברואר..
יצאתי מהמלתחות וכמו בלילה הרגשתי יד שמושכת אותי.
"אתה חייב להפסיק להבהיל אותי מחוץ למלתחות, זה מטריד" אמרתי בעצבים לאריאל שהיה רחוק ממני במרחק קיסם.
"אז אולי תתני לדבר איתך פעם אחת וזהו?" הוא לחש בעצבים והרגשתי את הבל פיו שהיה בריח מנטה.
"מה יש לדבר?! אתה גס רוח, סטוציונר, ערס וטיפש שרוצה לסמן וי על הבחורה החדשה, נכון?!" שאלתי בעצבים.
"לא! זה ממש לא נכון!" צעק בלחישה האופיינית לשעה שש בבוקר.
"אז למה לעזאעזל נישקת אותי במרפסת שלי בלילה?" שאלתי.
"כי רציתי לדעת מה זה יעשה לי, את לא מבינה שאני מכיר אותך?!" הוא שאל והזכיר בפעם האלף שהוא מכיר אותי.
"בגלל זה הרשת לעצמך להכניס את הלשון המטונפת שלך לתוך הפה שלי?" עקצתי בעצבים.
"תפסיקי כבר להיות צפונבונית, את פה בפנימייה, אל תרשי לעצמך יותר מדי" הוא אמר.
"אה ובפנימייה הזאת אתם מרשים לעצמכם לנשק אחד את השני חופשי?" הרמתי גבה.
"נמאסת עליי" הוא מלמל, הסתובב והלך.
גיחכתי לעצמי. שלא יתעסק עם תבל ממן כי אני אלופה בויכוחים של ראש בראש.

התקדמתי לחדר שלי שנמצא בסוף המסדרון.
נכנסתי לחדר על קצות האצבעות ובשקט כדי שאסיף לא תתעורר.
"איפה היית?" היא ישבה על המיטה.
"אמא!!" קפצתי בבהלה. אז מסתבר שהיא כן ערה..
"למה את ערה בשעה כזאת?" שאלתי.
"כי אני מתעוררת מוקדם(?)" היא אמרה בהרמת גבה.
"מה עשית מחוץ לחדר בשעה כזאת?" היא שאלה.
"לא נרדמתי כל הלילה בגלל אריאל המפגר הזה, אז הלכתי לצחצח שיניים וקצת הלכתי לאיבוד.." באתי להמשיך.
"חזרי אחורה, מה הקשר אריאל?" היא שאלה.
"אין לי מושג מאתמול הוא נדבק אליי ובגללו הלל כועס עליי ורוצה לתת לי עונש" נאנחתי.
"אה אל תדאגי הלל אף פעם לא נותן עונשים רציניים. העונשים הכי כבדים שהוא נותן זה לשבת בדשא ולשמוע מוזיקה" אסיף צחקה.
"ממש חיים דבש יש לכם פה" צחקתי.
"כן משהו כזה. רוצה לרדת לארוחת בוקר?" היא שאלה.
"כן אני גוועת" צחקתי.
יצאנו מהחדר לכיוון החדר אוכל.
כשהגענו, אסיף מהר הלכה לעמוד בתור לחביתות.
הלכתי לחפש איזה משהו שאני אוהבת ושלא כולל ביצים או משהו בסגנון.
"תתרגלי לאוכל שיש פה, פה אין לך עוזרת שתכין לך ארוחת בוקר כפי שתרצי, צפונבונית" אריאל בא מאחוריי וצחקק בטון לגלגני.
"מה אתה מעדיף? חסה או קוטג?" שאלתי.
"קוטג, למה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"בתיאבון" אמרתי בעצבים ודחפתי לו את הצלחת לפרצוף.
"תבל את תשלמי על זה" הוא אמר בעצבים ואני כבר הספקתי להתרחק.
"מה הוא עשה לך שאת זורקת עליו קוטג?" אסיף צחקה.
"לא בא לי בטוב בעין" צחקתי.
"קחי, הבאתי לך משהו שלא כולל חביתה" היא אמרה והושיטה לי טוסט עם סלט ומיץ תפוזים.
"תודה יפה שלי" חיבקתי אותה והתיישבנו לאכול.

נקודת מבט של אריאל.
היא אשכרה זרקה עליי קוטג. מה נסגר עם הילדה הזאת?!
"מתאים לך לבן" ליאב בא וצחק.
"סתום את הפה לפני שאני שובר אותך" אמרתי בעצבים.
"למה ככה? לא חבל להרוס את היצירת מופתת שנקראת ליאב בטיטו?" הוא צחק.
גלגלתי עיניים וצחקתי. רק הילד הזה מצחיק אותי כל פעם מחדש.
"מה יש לך מהחדשה?" הוא שאל.
"סתם מציקה" אמרתי ושיחקתי עם האוכל בצלחת.
"יש לך מזל שמחר סוף שבוע ויוצאים הביתה" הוא צחק.
"כן, אני מת להגיע הביתה כבר" אמרתי ונישענתי על הכיסא.
"ואתה מה איתך?" שאלתי את ליאב.
"מת כבר לעוף מהבית הזה" הוא אמר. המצב של ליאב עם המשפחה שלו לא טוב. מאז שליאב עזב ההורים שלו הרוויחו כסף. המון כסף. ואז הם התחילו לזלזל בליאב, ורק אני יודע מה מסתתר מאחורי הילד עם השמחת חיים הנצחית.
"אתה יודע שאתה יכול לבוא לישון אצלי" אמרתי.
"לא עזוב התגעגעתי לאודל" הוא אמר. אודל זאת אחותו הקטנה.

אחרי האוכל הייתה לנו שעה חופשית כדי להתארגן לבית הספר.
התקדמתי לחדר של הלל כדי שהוא יגיד לי שהעונש שלי זה לשבת בדשא ועל כמה שלא הייתי בסדר שנשארתי ער אחרי כיבוי אורות.
נכנסתי לדלת בדפיקת דלת, תבל כבר עמדה מול הלל.
"בוקר טוב" הלל אמר.
"בשביל שיהיה בוקר צריך לישון בלילה" תבל מלמלה.
"יאללה הלל תן את העונש ונגמור עם הסיפור נו" אמרתי חסר סבלנות.
"אריאל תירגע ומהר" הוא אמר.
"אז ככה, אני רוצה שתישארו שבת פה בפנימייה" הלל אמר.
"מה?!" אני ותבל צעקנו ביחד.
"הלל אתה יודע שאני לא יכול להישאר בפנימייה" אמרתי לו.
"אריאל, המשפחה שלך תסתדר בסדר גמור שבוע בלעדיך" הוא אמר.
"אתה יודע טוב מאוד שהם לא! למה אתה עושה את זה?" שאלתי חסר אונים.
"אתה יודע מה? אני אשלם להם את הכסף שאתה היית צריך להרוויח בעבודה מחר, מתאים?" הוא שאל.
"נראה לך שאני אקח ממך כסף?" שאלתי בהרמת גבה.
"נראה לך שאני שואל אותך?" שאל גם הוא בהרמת גבה.
"נראה לכם שאני באמת אשאר עם הפרא אדם הזה פה?" תבל התפרצה לשיחה.
"אתם מרותקים וזה סופית. קדימה צאו יש לכם שיעור בעוד עשרים דקות" הלל אמר.
יצאנו מהדלת של החדר.
"אני מאוד מקווה שהעין שלי לא תפגוש אותך בשבת הזאת" היא אמרה.
"כנל" החזרתי באותו מטבע.
מי היה מאמין שהילדה המדהימה והעדינה שלי מהחלום תהיה בדיוק ההפך במציאות?!