“את כל מה שיש לי” – פרק 3 – “מה את משקרת לי בפנים?!” (העלאה שנייה)

ישר קמתי ויצאתי מהמזכירות.
לא יכולתי להישאר שם יותר.
לא כשהוא שם.
הלכתי למחששה.
"יוגב תביא סיגריה" אמרתי ליוגב ילד מהשכבה.
"אז ככה זה היום? כולם לוקחים סיגריות ממני אה?" אמר והוציא לי סיגריה.
"תודה. אש?" שאלתי.
הוא הדליק לי והתיישבתי לידו.
"אז.. מה קורה היפה בנשים?" שאל חייך חיוך כובש והתקרב אליי.
התרחקתי.
"בסדר.. מה איתך?" שאלתי חזרה וחייכתי חיוך קטן.
"יהיה בסדר אחרי זה" אמר ונישק אותי.
נגעלתי ממנו.
זרקתי את הסיגריה מידי.
וניסיתי להרחיק אותו ממני מה שלא ממש הלך..
"יבן אלף מזדיין עזוב אותה" שמעתי קול ומיד אחרי זה מישהו הרחיק את יוגב ממני.
הסתכלתי לראות מי זה.
אור..
הם רבו מכות רצח.
"אור די" צעקתי עליהם "נו תפסיקו" צעקתי שוב.
"מה הולך פה?" דניאל נכנס וצעק.
"תפריד בינהם. עכשיו דני" צעקתי עליו.
הוא הפריד ואמר לשני ילדים להחזיק אותם אחד את אור ואחד את יוגב.
"חכה חכה יבן אלף חכה אני אתפוס אותך אני יהרוג אותך ואת? אל תתקרבי אליי בכלל" הוא אמר בזלזול וירק הצידה.
נבהלתי.
הוא חושב שאני זרמתי.
הוא השתחרר ממי שהחזיק אותו והלך.
"תהי? מה קרה?" דני אמר וחיבק אותי.
"יוגב נישק אותי בכוח ואז אור נכנס וראה את זה ודפק לו מכות" אמרתי.
"הוא חושב שזרמתי עם יוגב.." מלמלתי בעצב.
יוגב ברח ממזמן.
"אבל זה לא נכון" דניאל אמר.
"זה לא נכון" מלמלתי.
"בואי הביתה" אמר ומשך אותי הביתה.
~~~
אחרי שאני ודניאל הגענו הביתה רצתי לחדר.
כבר כמעט חמש שעות אני לא יוצאת מהחדר.
"תהילה! תצאי מהחדר עכשיו" דניאל צעק עליי.
"לא רוצה דני עזוב אותי" צעקתי עליו בקול שבור.
"תהילה בבקשה תצאי מהחדר" הוא צעק שוב.
"לא רוצה" צעקתי שוב.
"עכשיו" צרח עליי.
"תעזוב אותי" אמרתי בזמן שיצאתי מהחדר והתקדמתי אל דלת הכניסה.
"לאן זה?" הוא שאל.
"להודיה" שיקרתי.
לא רציתי להגיד לו שאני הולכת להסתובב עכשיו בתל אביב.. בחושך..
"מה את משקרת לי בפנים?! את שוב פעם הולכת למקום הזה?! את יודעת שאסור לך!" צעק והביא לי סתירה.
"תפסיק" אמרתי והדמעות זלגו.
"לפעמים זה מגיע לך כי באשמתך אבא ואמא מתו באשמתך" צרח.
הוא בעט בי והרביץ לי.
כשהוא הפסיק קמתי ויצאתי מהבית בריצה.
רצתי ורצתי לא ראיתי אפילו לאן.
ואז ניתקעתי במישהו.
לא ראיתי מי זה כי שנייה אחרי שניתקעתי בו.. התעלפתי.
נ.מ של אליאור
מה אני עושה איתה עכשיו?
לעזעזל.
דווקא היא?
אני יודע מי זאת.
הרמתי אותה ולקחתי אותה אליי.
"מאמו" קראתי לה.
"אוי ואבוי" אמרה בפליאה "מי זו?" שאלה.
"ילדה מבית הספר פגשתי אותה והיא התעלפה לי בידיים" אמרתי ושמתי אותה בספה.
"מה קרה לה?" היא שאלה.
"אני לא יודע אבל אני מכיר אותה.." מלמלתי.
"מה? מי זו?" היא שאלה.
"זאת הבת של נאור בוסקילה" אמרתי.
אני לא מאמין שאבא שלי הרג את הורייה.
אבל היא כלכך יפה.
כלכך.
"תרים אותה לחדר שלך" אמא אמרה.
הנהנתי ושמתי אותה בחדרי.
לקחתי כיסא והתיישבתי ליד המיטה.
"את כלכך יפה" לחשתי וליטפתי את שיערה.
"אני מצטער.." מלמלתי.
איזה כוסית אני כוסעמק.