אחד הולך והשני בא #5

פניתי לשביל הגישה והלכתי ישר למחסן. לא היה לי כוח להסביר לו אז פשוט נכנסתי ונתתי לו להיכנס אחרי.
ניגשתי לספה והוצאתי את המזרן שהיה מאחוריה.
הסתובבתי   
וראיתי שהוא עדיין עומד בכניסה.
"נו מה? תיכנס…" אמרתי לו בקול משועשע
"זה כאילו החדר שלך?"
"סוג של אמרתי לו וזרקתי את המזרן על הרצפה. 
"אםם אתה צריך פיג'מה או משהו כזה?" שאלתי אותו לא בטוחה מה אני צריכה לעשות.
"לא לא זה בסדר.."
"או קיי…"
התיישבתי על הספה והוא התיישב בקצה השני שלה.
הושטתי יד לשלט של הטלוויזיה והדלקתי אותה זפזפתי בין הערוצים
ראינו איזשהו סרט שפשוט היה אחרי התוכנית אבל לא ממש יכולתי להתרכז כי דיברנו תוך כדי.
"אז את מתגעגעת להורים שלך?"
נבהלתי ושאלתי אותו "איך אתה יודע על זה?"
"מה? את גרה עם אחותך אז את צריכה להתגעגע אליהם לא?"
"אה…כן.." כבר חשבתי שדניס סיפרה לו או משהו לפני שהלכנו
החלטתי לא לספר לו למה עברתי לפה באמת לא היה לי חשק למבט המרחם הזה שתמיד אני רואה על פנים של אנשים אחרי שאני מספרת להם. 
הרגשתי איך העפעפיים שלי נעשים כבדים והמחשבות שלי כבר עברו לפס של חלום. 
קמתי בבוקר והרגשתי זוג ידיים כרוכות סביבי ואז הבנתי שכנראה דן חיבק אותי בלי להרגיש תוך כדי שינה כי נרדמנו שנינו על הספה- מביך!
ניסיתי לצאת מהחיבוק בלי להעיר אותו אבל זה לא כל כך הצליח לי והוא התעורר  הוא שיחרר אותי מהר ואמר "סליחה כנראה לא שמתי לב"
"זה בסדר…" הרגשתי איך עולה לי הסומק בלחיים אז הסתובבתי כדי להרים את המזרן שבסוף אף אחד לא השתמש בו.
"טוב נראה לי שאני אלך…" הוא אמר אחרי שהסתובבתי אליו בחזרה
"טוב.." ליוויתי אותו לדלת והוא אמר "תודה"
"אין בעיה…"
"אה וסליחה על החיבוק עוד פעם…"
חייכתי חיוך מבויש כי לא היה לי מה להגיד לו והוא הלך. 
  

ביום שני בבוקר קמתי ברבע לשמונה.
הלכתי לישון בערך בארבע כי הייתי צריכה לכתוב איזה עבודהבהיסטוריה. (ידעתי שזה בית ספר של חרשנים….)
התלבשתי הכי מהר שיכולתי, דחפתי את הספרים לתיק. רצתי למטבח חטפתי טוסט מהצלחת על השולחן וצעקתי לסטלה כבר מהדלת "אני מאחרת!"
אכלתי את הטוסט בזמן שרצתי לבית ספר וכל הזמן נפלו לי דברים.
בסוף הגעתי לבית הספר בשמונה ורבע .
סידרתי את עצמי לפני הדלת של הכיתה ונכנסתי.
"תודה שכיבדת אותנו בהגעתך גברת  סמית- תיגשי אלי אחרי השיעור"
אדון ג'ונסון לא היה נראה מרוצה מזה שהפרעתי לו באמצע מילה.
הלכתי מהר והתיישבתי ליד אדריאנה בשורה האחרונה.
"איזה איחור אופנתי…" היא צחקה
"נשארתי ערה עד מאוחר כדי לכתוב את העבודה המזורגגת…" 
באמצע השיעור כשאדון ג'ונסון הסביר משהו על המהפכה התעשייתית אדריאנה אמרה לי "שמעתי מג'ו שדן ישן אצלך…" היא חייכה חיוך זדוני
גלגלתי עיניים ואמרתי לה "הוא שכך מפתח אז הצעתי לו לבוא לישון אצלי.."
"אה אז החיבוק לא היה מתוכנן….?" היא חייכה שוב
"מה? איך את יודעת?"
"ג'ו אמר לי שדן סיפר לו…"
"אני מבינה שהוא לא ממש בנאדם ששומר מידע לעצמו…"עניתי לה בקול מריר 
אחרי השיעור ניגשתי לאדון ג'ונסון.
"אה כן גברת סמית'"
"אמרת לי לגשת אליך…"
"כן, נכון כדי להחליט על העונש שלך…"
"בגלל שאיחרתי?" אמרתי לו  בקול מזועזע
"אכן כן העזת להפריע לי באמצע שיעור אז מגיע לך עונש."
הוא ראה שאני לא מתכוונת לענות לו אז הוא המשיך
"יש לך אצלי עונש שבועי……"
"כל השבוע?!"
"אכן ממחר עד יום שני הבא."
"מה העונש?"
"בשבוע הבא יש תחחרות כישרונות אז צריך לעשות אודישנים, לארגן וכך הלאה אז את תהיי האחראית על זה…" 
 
בהפסקה ישבתי על המדרגות עם אנג'לה ואדריאנה.
"אז מה הוא רצה ממך?"
"הוא רצה לקבוע איתי את העונש שלי…." אמרתי במרירות
"או…. אדון ג'ונסון תמיד נותן עונשים- זוועתיים מה עינוי שלך?"
" אני האחראית על תחרות הכישרונות למשך שבוע…"
"עונש של שבוע בגלל איחור?!"  היא נראתה מזועזעת
הנהנתי בהסכמה
"מסכנה להנחות את האודישנים של תחרות הכישרונות זה אחד הדברים הכי משעממים שיש…" אנג'לה אמרה לי
"וואו תודה על העידוד…."
ואז עבר לידינו בן גבוה עם שיער שחור ועיניים כחולות. ונושא השיחה השתנה לגמרי
"נכון שאדם פשוט הורס?" אדריאנה שאלה כשהוא נעלם מאחורי הפינה.
"ברור!" אני ואנג'לה ענינו באותו זמן.
"את מכירה אותו?" שאלתי אותה
"כן, דיברתי איתו כמה פעמים ,הוא בי"א…"היא הסבירה
"יש לו חברה?" ראיתי שהיא מעוניינת בו (בלשון המעטה…)
"הוא בדיוק נפרד ממנה" היא חייכה 
אחרי שיעור מתמטיקה (אחד המקצועות שאני הכי גרועה בו…). ישבנו אנ,י ג'ו, דן ואדריאנה באחד מספסלי הפיקניק שהיו פזורים על המדשאה בחוץ. 
פתאום ניגש אל אדריאנה מי שעבר אותנו מקודם שלפי מה שזכרתי קראו לו אדם…
"היי אדריאנה!"
"הייי" היא בהתה הו כמו מטומטמת אז תקעתי לה מרפק בצלעות והיא התעשתה
"אםם..חשבתי אולי… תרצי ללכת איתי לאנשהו היום בערב..?"
"בטח! "
"יופי, אז אני אתקשר אלייך.."
"או,קיי!"
ואז הוא הלך ואדריאנה צעקה בהתלהבות "אני חייבת לרוץ לספר לאנג'לה!"
היא חטפה את התיק שלה מהמושב ורצה בחזרה לכיוון בית הספר. 
"מה היא בכלל רואה באדם הזה..?" ג'ו שאל במרירות
"ראית אותו?!" שאלתי בהתלהבות

הסתובבתי לעברו ואז ראיתי את הפרצוף שהוא עשה "אוווו…"
אמרתי לו .
"לדעתי הוא סתם אידיוט.." הוא אמר בשקט
משכתי כתפיים ואז ראיתי את הפרצוף המשושע של דן- הוא נראה כאילו הוא מתאפק לא להתפקע מצחוק.
חייכתי אליו והוא חייך אלי בחזרה.