באת ושינית את כל החוקים – פרק אחד-עשרה

אידור:

לא התייחסתי אליה כל כך והמשכתי במה שרציתי מהרגע הראשון שראיתי אותה. היא שכחה בין רגע שקראתי לה ברית כשידיי החלו ללטף את כל גופה. קלה להשגה, לא עקשנית…בדיוק כמו שאני אוהב.
***
קול שעון המעורר נשמע, ביטלתי את השעון והתיישבתי על הספה. נשמתי עמוק וקמתי מהספה. כבר רגיל להשתכר ולקום כמו חדש יום אחרי.
נכנסתי להתקח, מרגיש מלוכלך אחרי אתמול.
אחרי כל עיסוקיי הבוקר שלי. לבשתי חולצה שחורה וג'ינס שחור ואת נעלי העבודה שלי. חיברתי את נרתיק האקדח הקטן שלי אל המכנס והכנסתי את ארנקי אל תוך הכיס.
מוכן ודרוך לכל הוראה של אילני.
הדלקתי סיגריה, נשפתי את העשן החוצה ולגמתי מהקפה השחור הנטול סוכר שהכנתי.

ברית:

הוא ישב שם בסלון, שתה את הקפה שלו ועישן סיגריה. נראה שזאת השיגרה שלו בחיים העלובים שבחר לעצמו. להרוג ולשתות כמה שיותר קפה כדי לעמוד בקצב. כל כך פחדתי מדמותו, זה אידור אחר…לא האידור שאני מכירה.
אחרי שסיימתי לצחצח את שיני ולשטוף את פניי, הלכתי למטבח להכין לי נס קפה. למרות הפחד…מה עוד נותר לי?מצידי שיהרוג אותי. גם ככה אבי לא נוקד בשום צעד כדי לחלץ אותי מכאן. אז להפחיד את עצמי?אשתדל כמה שיותר פחות. אראה לו שהוא לא גורם לאיום בעיני.
"בוקר טוב ברית", קולו היה מתגרה וקשוח בו זמנית. מה עובר על הבחור הזה? לא אשקר…רעדתי. הנוכחות שלו והקול המאיים שלו ולדעת שהוא מסוגל גם להרביץ…גרם לי לרעוד בכל הגוף. זה יהיה קשה להתמודד מולו. קשה מאוד.
"בוקר נפלא", חייכתי לעברו בציניות. ממש אמיצה נהייתי, מזמינה את המוות של עצמי.
"צינית על הבוקר", הוא כמעט לחש וידו הונחה על ברכי הימינית. בלעתי את רוקי וחיוכו הערמומי והשובבי התנוסס טל שפתיו כשראה שזה משפיע עליי.
"תוריד את היד שלך מהברך שלי", אמרתי בשקט. החיוך נמחק בשנייה וידו לחצה על ברכי בחוזקה.
הצלחתי לעצבן אותו…רעדתי כפליים והתחלתי לדאוג.
"מה אמרתי לך ברית, עושה רושם שאת בכלל לא מקשיבה למה שאני אומר לך", הוא אמר ועדיין לחץ בחוזקה על ברכי. נאנקתי מכאב, לא הצלחתי לדבר.
"כאן…רק אני מחלק פקודות. כדאי שתתחילי להפנים את זה…אני לא ארחם עליך כמו אתמול. הפעם זה יהיה כבר מעבר לסטירה או שתיים", הוא איים והצליח לשכנע אותי. כן, הוא רציני, יותר מתמיד. הוא רוצח, רובוט, השטן ניצב כאן מולי.
"נמאס לי מהמקום הזה", חשבתי בקול וקמתי מהספה. התקדמתי לכיוון החדר וידו החזקה משכה אותי אחורנית והטיחה את גבי על הקיר בחוזקה רבה. צרחתי את הכאב החוצה. הרגשתי כאילו כל עצם וחוליה בגב נשברה לי. הדמעות ירדו ועייני הקרח שלו נעצו בי מבט רצחני ומאיים. חסר כל רגש.
"תקשיבי לי טוב…עוד פעם אחת את מוציאה מילה לא במקום", הוא שוב הטיח את גבי על הקיר בחוזקה והפעם צרחתי בכל כוחי. כל כך כאב לי, כאילו מכים בי עם פטיש בגב. "אני הורג אותך, הבנת אותי?", הבכי לא נתן לי את הכוח לדבר. הוא התעצבן עוד יותר והטיח שוב את גבי על הקיר. "כן!", הוא שיחרר את ידיו בזלזול ממני והביט איך הסבל מתגבר עלי. לא הצלחתי לזוז, כאב לי כל כך. הוא שבר לי את הגב.
הנייד שלו צילצל. הוא הוציא אותו מכיס מכנסו וענה לשיחה.
הוא הקשיב לבן אדם מעבר לקו ושתק.
"סגור", הוא אמר והפנה את גבו אליי, נטל את המפתחות והסיגריות מהשולחן והתקדם לעבר הדלת. לפני שיצא הוא סובב את ראשו לכיווני.
"אל תשכחי שיש מי ששומר עלייך כאן בחוץ, שלא תעזי לחשוב על לברוח", הוא אמר וסגר את הדלת אחריו. השאיר אותי ללא יכולת לזוז וכאבי תופת.

אידור:
"כל הכבוד אידור, תושיב אותו על הכיסא", אילני פקד עליי. הושבתי אותו וקשרתי את ידיו ורגליו עם חבלים עבים במיוחד.
אילני התקרב אליו וחיוך מרוצה התנוסס על שפתיו. הוא נעמד מולו והביט בו במבט רצחני.
לפעמים אילני מצליח להפחיד אותי עם המבטים שלו. אצלו אין משחקים, אצלו זה כן לא שחור לבן.
"תתחיל לפתוח את הפה שלך", אילני אמר בשקט אך טונו היה מאיים.
"לך תזדיין", הבטתי על אילני שנראה טעון וכעוס. ממש כמו פצצה מתקתקת. הוא הביט בי וסימן עם ראשו שאעשה את מה שאני צריך לעשות. הוצאתי את הסכין הקטנה והחדה שלי מהנעל ותקעתי אותה על רגלו עמוק. הוא החל לצרוח ולזוז בפראות על הכיסא. לא יכל לסבול את הכאב. הוצאתי בתנועה חדה את הסכין מרגלו ועוד צרחה נפלטה מפיו. הסבל שלו גרם לי לסיפוק חלקי. הסיפוק המלא יגיע לאחר שהסכין תחדור אל תוך גרונו המזויין.
"קדימה גבי, תתחיל לדבר כי אני מתחיל לאבד את הסבלנות שלי", אילני ניסה להישאר מאופק, מה שממש קשה לו לעשות.
גבי נאנק מכאב, ואילני שוב רמז לי לתקוע את הסכין ברגלו השנייה.
הרמתי את הסכין באוויר…
"רגע רגע בסדר!אני אספר", הוא השתכנע והיה מוכן למכור את רונן סוף סוף לנו.
"הוא…הוא מתכנן לחטוף את הבת שלך ו…לרצוח אותה", הוא אמר והמשיך להיאנק מכאב.
"מה עוד?", אילני שאל אותו, גבי הניד את ראשו.
"אני נשבע שזה כל מה שאני יודע, אני נשבע לך", אילני הביט בו עוד רגע קצר והחל להתקדם לכיוון הדלת.
הוא יצא והשאיר לי אותו, לסיים את העניין.
***

חזרתי הביתה, שחוט ועייף. ענת ישבה בסלון וכשקלטה אותי קמה מהספה.
"מה קורה ענת?", היא לא ענתה והביטה בי במבט כועס.
"היא ממש סובלת שם בחדר, הגב שלה כולו נפוח והמון סימנים אדומים וכחולים יש עליו. תזמין לפחות רופא", היא אמרה בכעס. לא עניתי והלכתי לכיוון החדר.
נכנסתי וראיתי את ברית בוכה, שכובה על הבטן כשהיא נטולת חולצה.
כל הגב שלה היה מלא בשטפיי דם. פגעתי בה מבלי לשים לב אפילו למה שאני עושה. איבדתי שליטה. היא פצועה.
התקרבתי לכיוונה והיא החלה לרעוד. כל גופה רעד.
הוצאתי את הנייד מהכיס והתקשרתי לרופא משפחה.
"תגיע דחוף אליי", אמרתי וניתקתי את השיחה.
התיישבתי על המיטה, מביט על הנזק שגרמתי לה והתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.
"ברית…", אמרתי את שמה… היא הוציאה קול לא מובן מפיה, רועד ושטוף בבכי. אני חתיכת בן זונה, בן זונה!
העברתי את ידי על כל פניי, זאת הפעם הראשונה שאני מרגיש חרטה. היא גרמה לי להתחרט על המעשים שלי.
"אני מצטער, כל זה יסתיים ברגע שנתפוס את אבא שלך", היא הרימה לעברי עיניים דומעות ומפוחדות עוד יותר ממה שהיו.
"אתה תהרוג את הבן אדם שנתן לך מחסה?אוכל?מקלחת?בגדים?חיים?", היא התעצבנה וגרמה לי לקום מהמיטה ולשכוח מהחרטה.
"שלא תעזי לדבר על זה", אנרתי לה בזמן שהנפתי את האצבע המורה לכיוונה.
"אני אעז, זה היה אבא שלך…הבן אדם שהציל אותך", היא צעקה. הייתי כל כך עצבני שהפלתי את כל הבשמים מהמדף על הריצפה והם התנפצו אחד אחרי השני.
"תסתמי את הפה המזויין שלך, זאת הפעם האחרונה שאת מזכירה את זה הבנת אןתי?אל תגרמי לי לפגוע בך יותר", איבדתי שליטה, ראיתי שחור ולא הצלחתי לשלוט על מעשיי.
"כבר לא איכפת לי, קדימה תיפגע בי", היא צעקה בבכי.
"אין בעיה"