באת ושינית את כל החוקים – פרק שש

אימרי ואני ישבנו בבית קפה, זה כבר נהפך להיות חלק מהיום שלנו. שתינו קפה, נועה לא הפסיקה לזרוק מבטים שובבים לכיווני. אני רק מקווה שהיא לא תחשוב שבגלל היום זה יהפך למשהו רציני.
"מה אחי, מה הולך פה עם המבטים האלה?היא לא שונאת אותך?", אימרי שאל ולגם מהקפה שלו. "זיינתי אותה היום", הוא פתח עיניים גדולות וטפח על גבי. "וואלה אחי, מצדיע לך", גיכחתי בקטנה והדלקתי את הסיגריה שהחזקתי בידי כבר כמה דקות.
לפתע מישהו דחף אותי מאחורה. הסתובבתי בחדות ודמי עלה למוחי כשקלטתי מי זה. קמתי מהכיסא והבטתי באיום אל תוך עיניו החומות של הבן זונה הזה.
"אני מציע לך לפתוח את העיניים שלך פעם הבאה", איימתי בקול שקט. הוא פער את עיניו והתקרב צעד לכיווני. אימרי גם כן גם מהכיסא והיה דרוך לקראת מה שעלול לבוא. "תדע איפה לשבת פעם הבאה, זה לא יקרה", הרגשתי איך ידי מתקרבת לאקדח. הבן זונה הצליח לעצבן אותי כראוי, לא מבין עם מי יש לו עסק.
"גבר, בקיצור תחזור למקום שלך, הכל בסדר", אימרי ניסה לעצור את המוות שלו כי ידע גם הוא מי זה.
"מה זה מה הולך פה יניב?", קולה נהיה כה נשי, היא כבר לא אותה הנערה שהכרתי. העדינה והילדותית. היא נהפכה לאישה. הסטתי את מבטי לכיוונה, עיניה הירוקות נפתחו בתדהמה כשקלטה שזה אני עומד כאן מולה. "ברית, אל תתערבי", הוא פקד עליה, בן זונה. היא לא הקשיבה, היא קפאה במקומה. היא לא הצליחה להזיז את עינייה ממני. כמוני בדיוק. "ברית, תחזרי למקום שלך", הוא הרים את קולו. היא הסתובבה ורצה לכיוון היציאה.
הוא נתן מבט אחרון ויצא אחריה. "מזה, מה הלך פה עכשיו?", אימרי שאל, רצינות נפלה על פניו. "לא יודע", שיקרתי, אני אפילו לא יודע למה, למה אני מסתיר את זה מהם.
"למה כשהיא ראתה אותך, היא ברחה?אתה מכיר אותה?", הוא שאל ובחן את מבטי.
"אימרי אל תזיין במוח, מאיפה אני יכיר אותה?", הוא המשיך לבחון את מבטי, אך שתק כי ידע שאני עצבני ולא כדאי לעצבן אותי יותר.
"לפי איך שהוא הגיב, הוא לא יודע עלינו", אימרי אמר אבל זה ממש לזמן קצר, רונן יספיק לעדכן אותו ממש בקרוב.
"הוא על הזין שלי, הייתי מוכן לרוקן לו את המוח עכשיו לבן זונה הזה", רגלי החלה לרעוד, לא הצלחתי להירגע. לא הצלחתי למחוק את המבט המאוכזב וההמום שהיה על פניה. הוצאתי שטר של מאה מהארנק והנחתי מתחת לכוס.
יצאנו מהבית קפה ונסענו לדירה של אימרי.

"קח", אימרי הביא לי בירה והתיישב על ידי בספה.
"מתי אתה אמור לחטוף אותה בכלל?כל העסק הזה לא נראה לי", הוא אמר ולגם מהבירה שלו. אני חושב בדיוק כמוהו, אבל זאת המשימה שניתנה לי ואני אבצע אותה ויהי מה.
"כן, אבל אין מה לעשות. אם לא נעשה את זה, רונן לא יעזוב אותו. חייבים להוריד אותו", זה ברור שזה הדבר הנכון לעשות. אפילו שהיה כמו אבא בשבילי, הזמן עבר ואנחנו ביחד עם הזמן השתננו.
"וואלה צודק", הוא הסכים איתי.
הרגשתי רטט מהכיס של מכנסי. הוצאתי את הנייד שלי ועניתי לשיחה.
"אילני"
"תיסע למסעדה של דביר. הם יושבים שם, עוד היום אתה חוטף אותה", השיחה התנתקה, הוא נשמע ממש עצבני, ממש נחוש בדעתו להוריד את האויב הזה כמה שיותר מהר.
העברתי את ידי על כל פניי וקמתי מהספה.
"מה לאן?", אימרי לא הבין למה קמתי.
"לחטוף את ברית", אם אילני אמר את זה ככה בטלפון. זה אומר שהמצב נהפך ליותר גרוע.
"בהצלחה", הוא קם מהספה וחיבק אותי חיבוק של גברים.
"יאאלה, נתראה", אמרתי ויצאתי מהבית.
הרגע שלו בכלל לא חיכיתי הגיע. מהר ממה שציפיתי. התנעתי את הרכב ונתתי גז.
פניתי בפנייה המובילה לכיוון המסעדה של דביר. חניתי מאחורי המסעדה. עכשיו אני צריך לחשוב על דרך להוביל אותה לכאן.
"אמא…תפסיקי עם השטויות שלך, טוב לי כאן בסדר?איפה היית בכל השנים האלה שהייתי צריכה אותך?את נעלמת. עכשיו את שואלת לשלומי?הכל בסדר איתי וטוב לי עם אבא", קולה רעד והיה אפשר לשמוע איך כל שנייה היא עומדת לבכות. לקחתי מפית ושפכתי את החומר שאמור להרדים אותה.
היא עשתה לי את זה יותר קל כשהגיע לפה.
יצאתי מהרכב. היא עמדה מאחורי הרכב של יניב כנראה.
התקרבתי אליה והצמדתי את המפית על פיה והיא החלה להתנגד, הובלתי אותה לכיוון הרכב שלי והכנסתי אותי לאחר שכבר איבדה את ההכרה.
חגרתי אותה על ידי ונשמתי עמוק. החדרתי לעצמי בראש שזאת העבודה שלי ומפה אני כבר לא אהיה עדין יותר.