השקט שלפני הסערה

זה לא הרצון של לא לעשות את זה,
זה פשוט מכה בך כמו השכחה.
ואם הכול שומם ונראה שיש שקט,
תדעי שזה השקט של לפני הסערה.
וזה הפחד הזה שאת טועה ועושה דברים לא בכוונה,
כי אנשים אחרים הם רואים אחרת, רואים חיוך כשאת בוכה.
וזה לא מה שהיה אמור לקרות, זה לא נראה צפוי כזה,
וחופרים מפה, מציקים משם. ואת מרגישה שאת עומדת לאבד את זה,
הם מסתכלים עלייך, זה נראה שהם שומעים, והם הבינו כל מילה אבל הם לא מקשיבים,
כמו בספר מבוכים שאהבת לפתור שהיית קטנה,
בחיים זה קצת יותר מסובך, ובמבוך הזה את צריכה לחפור יציאה,
וזה עוקץ לך בלב, זה שורף לך בעיניים,
את מחפשת לעצמך את הפינה של השקט שתוכלי לברוח לשם בנתיים.
וזה שחור או לבן , זה חושך או אור , ואת לא מבינה , בשביל מה יש שניים אם רק אחד צריך לבחור?
אבל כול הסערה הזאת, היא בכלל בפנים, בחוץ הכול זורח, הכול נראה יותר נעים.
אז… את צריכה להחליט את מה שכולם כבר יודעים, מהמבוך הזה של , את חופרת יציאה או נקברת בחיים?