בוהה בתקרה

שמש בחוץ, אבל את שוכבת במיטה, בלי סיבה מיוחדת, את פשוט רוצה להתכרבל בשמיכה, בוהה בתקרה. 
על התקרה הלבנה את מקרינה את סיפור חייך. 
בסצנות היפות את מחייכת, ברגעים העצובים את מסתירה את הדמעות שעומדות על קצה העיניים ונאבקות לצאת. 
הסיפור ממשיך להתנגן ואת בוהה בתקרה, עדיין מתכרבלת בשמיכה. 
את מעיפה מבט בפלאפון, ספק קיבלת הודעה. את מתאכזבת כשאת מבינה שלא. את מחשיכה את המסך ושוב בוהה בתקרה. 
כשהגיעה הסצנה ההיא שהוא חיבק אותך בפעם האחרונה, אותה הסצנה שאת מריצה לך בראש שוב ושוב, את נכנעת לדמעות והן זולגות לך כמו נהר על הלחיים.
הפלאפון רוטט ואת מקווה שזה הוא. את מקווה שוב לזכות ברגע האושר הזה, כשאת רואה את השם שלו מופיע לך המסך. 
״התגעגעתי..״
זה לא יכול להיות! הלב שלך יוצא עוד רגע מהחולצה!
את מחכה קצת לפני שאת עונה, מריצה לך בראש כמה אופציות לתשובה.
אם רק היה לך את האומץ להיות גלויה, להגיד לו באמת מה את מרגישה…
אלף שאלות עוברות לך במחשבות לגבי אותה ההודעה, שאלות שלעולם לא יקבלו את התשובות. 
את יוצאת מהבועה האכזרית הזו כשאת רואה על מסך הפלאפון, שלפני רגע רטט מקבלת הודעה, את השם של החברה. 
מרגישה את הלב צועק וממשיכה לבהות בתקרה, מתכרבלת עוד קצת בשמיכה, מחבקת את הכאב שעוטף אותך, משאירה אותו אצלך בלב, משאירה אותו אצלך כי את לא רוצה שילך…