בחורים טובים.

פרק 2:
נתנאל יצא החוצה אל הגינה והבנות שסיימו פינו את הצלחות שלהם בחזרה אל המטבח.
"איתמר אני יכולה לדבר איתך אחרי האוכל?" נוגה שאלה, איתמר הרים את עיניו מהשניצל בצלחת אל עינייה הדבשיות והתכוון לענות לה אך דולב הקדים אותו.
"לא הוא לא יכול, זאת שעת הלימוד שלי ואת יודעת את זה" היא גילגלה את עינייה, לא יכולה לשמוע שוב את הקול שלו.
"אתה לא מרכז העולם דולב צא מהסרט, אתה לא לומד בשעה הזאת במילא" היא רטנה.
הוא כיווץ את ידו לאגרוף ועצר את עצמו מלטפוח איתו על השולחן, איתמר הבחין בכך ושמח על זה שהוא התאפק.
דולב נשך את שפתיו בעדינות עד כאב.
"איתמר אני יכולה לדבר איתך, זה דחוף" העיניים המתוקות שלה שוב הביטו בו בחמידות.
"תגידי את לא מבינה בפעם הראשונה שאומרים לך, לא זה לא!" ההתאפקות של דולב לא נמשכה יותר מידה זמן והאמת שהיא נמשכה זמן קצר מאוד.
הוא נעמד על רגליו וטפח עם ידו על השולחן בחוזקה גרם לשוהם להיבהל ולבת חן למעוד עם כוס המרק ולשפוך מעט על בגדייה.
"תרגע, אני לא מדברת איתך" היא החזירה בטונים גבוהים זהים לשלו ושוהם מיהרה למשוך אותה הצידה כדי להרגיע אותה.
"דולב ברוך יאיר!" הוא קרא בשמו המלא באזהרה ונעמד אך דולב מיהר ללכת חזרה אל החדר שלו שהוא ממלמל צרור של קללות שקטות.

"אני מצטער, אנחנו נוכל לדבר עכשיו" איתמר ניגש אל נוגה לאחר שפינה את הצלחת שלו בחזרה אל הכיור.
הוא העביר את ידו בשיערה הארוך וחייך אליה.
"לכי אל החדר שלי אני אגיע בעוד כמה דקות" הוא אמר, בעצם רמז לה להשאיר אותו עם שוהם לכמה דקות.
"איפה נתנאל?" הוא שאל אותה והיא סימנה לו בחוץ, הוא הנהן.
"אל תדאגי בקשר לדולב, זה יום רגיש אצלו ואנחנו צריכים להבין אותו" היא הנהנה התחפרה בתוך חיבוקו החם.
"תדאגי בקשר לנתנאל ותלכי לעזור לו, תבקשי מבת חן שתערוך את השולחן בזמן שאני אלך לדבר עם נוגה, גם היא נסערת היום"
"היא רבה עם דולב בצהרים, היא דיברה על אמא שלו כנראה" היא הסבירה לו והוא הנהן בהבנה.
נקודה רגישה אצל דולב.
"טוב אני הולך, תכינו את הדברים ליום ההולדת" הוא הניח נשיקה במצחה ויצא החוצה אל החדר שם חיכתה לו נוגה.

בזמן שהם המשיכו לאכול את ארוחת הערב ואפילו הספיקו ליצור ריב ביניהם נתנאל יצא החוצה והביט בה מתפעל.
הילדה החדשה לבשה חצאית שחורה שהגיעה עד אמצע ירכייה וגופייה לבנה שהייתה מתוחה ומוכנסת בתוך החצאית.
היא הביטה סביב אל הבית בהתפעלות ועצרה כאשר העיניים שלה נחתו על של נתנאל.
"ברוכה הבאה, אני נתנאל" הוא הושיט לה את ידו ללחיצה והיא הביטה בו בשאלה.
"מה אתה עושה?" היא שאלה.
"א..אני לוחץ לך יד?" זה היה נשמע יותר כשאלה.
הוא הביט בה מוזר והיה נראה שהיא לא ידעה מה לעשות שהוא הושיט לה את ידה.
"זאת דרך היכרות, דרך לומר שלום. את צריכה ללחוץ לי את היד בחזרה" הוא הסביר והיא כיווצה את גבותייה בעצבים.
"אני יודעת מה אני צריכה לעשות, אל תתנשא עלי" היא הפנתה את ידה לעברו ונתנה לו כיף מהיר, הוא הביט בה במבט לא ברור בעודה נראת מרוצה שהצליחה להזיז אותו ואת משחקי הידיים שלו ממנה.
הוא נאנח ופשוט המשיך הלאה, בלי להתקע על מה שקרה כאן עכשיו.
"אוקי.. איך קוראים לך?" הוא שאל,
עינייה הירוקות חלשות כמעט ולא נראו מהחושך שהיה בחוץ.
"שוהם סיפרה לי עליך, מאיפה את?" היא הנידה את ראשה מצד לצד והביטה בחזרה אל שער הבית.
לא ממקום מסויים, אני נודדת" הוא בלע את רוקו, מנסה להבין את המידע של הילדה הזאת ופשוט ממשיך הלאה.
היא גירדה בשיערה הקצר והוא הביט בה, למרות חוסר הידע שלה בעצמה ובאנשים אחרים היא לא איבדה את החן והיופי שלה.
נקודת חן קטנה הופיעה על אפה אך סימלה אותה.
"את רוצה להיכנס פנימה? להכיר את האנשים שכאן?" הוא גרם לה להביט בו,
"יש לכם בריכה בבית?" היא הביטה לאחור.
התקדמה אל האזור במהרה הוא הנהן אך היא לא הספיקה לראות זאת וענתה על השאלה לעצמה.
"אתם חיים כאן בטוב" היא אמרה וישבה על הריצפה, היא טבלה את ידייה הקטנות והוא גיחך והתיישב לידה.
"כמה זמן אתה כאן?" המבטא שלה נשמע והוא ניסה להבחין מאיזה מוצא היא.
"שלוש שנים" היא פערה את עינייה,
"מה העדה שלך?" הוא שאל,
שירי יום הולדת בבוקסה קטעו את התשובה שלה והיא הביטה אל כיוון הבית שניצב לידם ללא הסבר.
"חבר שלי חוגג יום הולדת, בואי נצטרף אליהם" הוא נעמד ועזר לה לקום.
הוא הוביל אותה אל כניסת הבית.

דולב חזר אל החדר שלו ונשך את שפתיו בעדינות.
"אני שונא את זה, אני שונא את זה" הוא מילמל בשקט וטרק אחריו את הדלת.
הוא ניגש אל החלון הפתוח ונעמד שם בהה בשמיים הכהים ונשם אוויר צח, כנראה שלזה הוא היה זקוק.
הנשימות שלו נרגעו והזיעה המעטה שהצטברה בו התאדתה.
"אני שונא את היום הזה" הוא מילמל לעצמו, הוא הכניס אגרוף אל הקיר שלידו אך ללא דחף של כוח ונאנח.
הוא היה נראה הרוס, מפורק והוא לא נתן לאף אחד הסבר למה.
הוא לא טיפוס של ימי הולדת זה מה שהם יודעים עליו אבל למרות זאת הם מעדיפים לעטוף אותו במתנות ולחגוג לו כל שנה מחדש למרות השנאה שלו לזה.
האור של החדר נדלק והוא אפילו לא הביט לאחור כדי להביט מי זה כי הוא ידע שאחרי היציאה שלו ככה על נוגה והחוסר האחראיות שלו למצב איתמר יגיע לנזוף בו.
"אם אין לך דברים אחרים להגיד חוץ מלהגיד לי שאני בעונש עדיף שתצא מכאן" הוא הקדים את דבריו אך איתמר לא היה זה שהיה מאחורי הדלת.
"אני חושבת שציפית למישהו אחר" מריה נכנסה פנימה והוא הסתובב משרברב את שפתיו במקום ומביט בה שאלה,
"אני מריה, הילדה החדשה" היא הביטה סביב חדרו הגדול בהתפעלות, הבית הזה הולך ומשתפר בכל דלת שהיא פותחת היא חשבה.
"ממתי איתמר ושוהם מכניסים עוד ילדים הנה?" המחשבה שלו עלתה בקול רם והיא הביטה בו שוב,
הוא סרק את השיער החום אגוז הקצר שלה שזז בכל פעם שהביטה על כל פרט בחדר בחיוך קטן.
"אני לא יודעת הרבה על המעבר שלי לכאן, איש אחד מצא אותי הוא עשה כמה שיחות טלפונים ומצאתי את עצמי כאן" היא התקרבה לעברו והבחינה בעיניו הכחולות.
"חוק ראשון, משאירים את העבר מאחור" היא הביטה בו במבט לא מובן והוא גיחך.
"אלו החוקים של הבית, איתמר ושוהם אחראים עליהם. החוק הראשון הוא להשאיר את העבר שלך מאחור" הוא הסביר והיא הנהנה.
"אתה ילד היום הולדת?" היא שאלה והוא העביר את ידו בשיערו השחור לאחור.
"דולב, אני מעדיף דולב" הוא הושיט לה את ידו ללחיצה והיא נרתעה שוב.
מה הקטע שלהם עם הידיים? היא חשבה לעצמה.
היא הביטה על היד שלו והוא הביט בה בשאלה.
"את שומרת נגיעה?" הוא הבחין בחצאית שלה רק עכשיו והיא הנידה את ראשה מצד לצד.
היא קירבה את ידה לשלו באיטיות ונתנה לו כיף מהיר כמו שעשתה עם נתנאל.
"תוכל להראות לי איפה השירותים כאן?" היא שאלה, הוא הביט על היד שלו באוויר וגיכח שהיא מיהרה להעביר נושא.
"שירותי הבנות הם בחדר השני, יש דלת שתיקח אותך אל השירותים" הוא הסביר והיא הנהנה לו בתודה בעודה יוצאת מהחדר.
"כדאי שתרד למטה, הם מחכים לך ילד יום הולדת. אל תהרוס להם נראה שהם רוצים שתשמח" היא קרצה לו ויצאה מהחדר.
חיוכו התפוגג והוא חזר להביט בחלון.

שלום לך ילדה חדשה.

השירים נשמעו בקול שדולב החליט לצאת החוצה כדי לשמח אותם למרות הכעס שבליבו.
הוא לא העלה חיוך על שפתיו כשהם הביטו בו קורני אושר על זה שיצא חוץ מנוגה שעדיין כעסה עליו עוד מהריב הקודם.
הוא התקרב אל השולחן ובת חן הניחה לידו את העוגת שוקולד המגרה עם כיתובים ונרות של 17.
כולם הביטו בו בציפייה שיכבה את הנרות ויבקש את המשאלות שלו אך הוא נשאר עקשן ודומם.
"תכבה את הנרות דולבי" שוהם התקרבה לעברו וחיממה את כתפיו.
"אני לא עושה את זה, מספיקה לי החגיגה שלכם" בת חן גילגלה את עינייה באנחה,
"תפסיק להיות עקשן ותעשה את זה" היא התעקשה יותר אך הוא משך בכתפיו.
הוא מצא את עיניו נחות על מריה שהתקרבה לעברו והביטה אל עבר עוגת השוקולד הזו.
"אמא שלי תמיד הייתה אומרת שימי ההולדת היו הדרך היחידה שלנו לבקש משאלות לעצמנו ולקוות שהם יתגשמו" חיוכו של דולב עלה בליבו אך הוא הסתיר זאת על שפתיו.
"אתה רואה, כדאי שתבקש את מה שרוצה אחרת לא תמצא דרכים אחרות להגשים אותם" שוהם הביטה אל תוך עיניו והוא הביט אל עיניו של איתמר.
הוא סידר את הכיפה שלו על ראשו והביט בו חזרה, הוא עדיין היה עצבני על שהמרה את פיו ועשה זאת בכוונה, על כך שהוא אמר לנוגה את ההפך ממה שהוא אמר כדי ללמד אותו "חינוך התנהגותי".
הוא החזיר את עיניו לעוגה ובנשיפה אחת גדולה כיבה את הנרות.
מחיאות כפיים ושירים של ילדים קטנים נשמעו מצידי כולם והוא חזר על שלושת המשאלות שלו בלב כדי שאף אחד לא ידע, לא ישמע ולא יגלה.

הלוואי שההורים שלי יחזרו,
הלוואי שאני אסלח לעצמי
והלוואי שאני אמצא אותה.