בין הגלים- פרק עשרים ואחת: דרך חדשה

בין הגלים- פרק עשרים ואחת: דרך חדשה

'בשביל למצוא דרך חדשה יש לצאת מהשביל המסומן ולעזוב את הדרך הבטוחה, זאת שתמיד הלכנו בה,
ולעודד את הדרך החדשה, את הסכנה החדשה.
כשיוצאים לדרך חדשה יש, מעל לכל, ספקות, פחדים, שאלות.
המשמעות של דרך חדשה היא להגיע למקום חדש,
מקום טוב יותר, או רע יותר, את זה אי אפשר לדעת.
דרך חדשה יכולה להביא אותך לאוצר או לתהום, אף פעם אי אפשר לדעת.
אתה נמשך אל האוצר ומפחד מהתהום. מה תעשה? אתה מסוגל להעז?
אתה חושב שצריך להגיע לדרכים החדשות, אבל למעשה הדרכים החדשות מגיעות אליך.
אם אתה רוצה שיקרה משהו שונה אתה צריך לפעול בצורה שונה.
אם אתה רוצה להגיע למקום חדש אתה צריך למצוא שביל חדש.
לנוע קדימה בלי לדעת לאיפה תגיע,
זה מה שמפחיד ומושך בדרכים החדשות.'- כמעט מלאכים

'שם: תאיר דמארי 
גיל: שש עשרה וחצי
תיאור: שיער ג׳ינג׳י, עיניים ירוקות ונמשים. 
איבדה את הזכרון כאשר גלשה בחופי תל אביב, חטפה מכה בראש, שכנראה הגיע מסלע כלשהו ודקירה עמוקה בבטנה. אמא ואבא, רונה פרץ ואיתי דמארי. נמצאים בשליחות בנוי-יורק, לעוד חצי שנה שלמה. אח תאום, שי דמארי.'

פה הפסקתי לקרוא, הלם תקף אותי. שי. שי. שי אח שלי? אחי התאום? הדמעות שוב הציפו את עיניי והתחלתי ליבב בשקט. הבטתי שוב בדף, והתחלתי לקרוא שוב ושוב ששי הוא אחי התאום. לבסוף, נאלצתי להמשיך לקרוא.

'תחביבים: רוקדת ושרה מגיל שש. אוהבת לקרוא, אך התחביב הכי גדול הוא לגלוש. גולשת מגיל עשר, והתחרתה בהמון תחרויות' 

פתחתי את המעטפה שוב, והתחלתי לחפש עוד דפים בפנים. אך כלום. לא. לא יכול להיות חייב להיות שם עוד משהו. זרקתי את המעטפה לרצפה, וכך גם הדפים. התיישבתי על הרצפה, צמוד לקיר והצמדתי את רגלי על חזהי. הנחתי את ראשי על רגלי והתחלתי ליבב בשקט.
האם… האם אני יכולה לתאר את מה שעובר עליי ברגעים אלו? את כל הכעס, האכזבה, השמחה, העצב והרגשות המעורבבים. הדמעות זורמות על הפנים, ואני אפילו לא נאלצת להפסיק אותן, רק נותנת להן להמשיך לזרום. לקרוא את מה שכתוב על הדף שוב ושוב. זה פשוט גדול עליי. לגלות שאיבדתי את הזכרון, שבעצם נובה מי זה שחטפתי מכה בראש ודקירה בבטן. וישר השאלות מתחילות לתקוף. איך חטפתי את המכה, ולמה בכלל הייתה לי דקירה בבטן. מי עשה את זה? מי מו מה איך ולמה. מליוני שאלות מציפים אותי ברגע זה, אבל לא באמת יש לי תשובה אליהן. מילים קבועות מהדהדות לי בראש, כאשר יבבות נפלטות מפי. 'אח תאום, שם דמארי' האם יכול להיות, ששי, ששי שפה בפנימייה, אותו שי שגם איבד את הזכרון, אחי התאום? מצד אחד, פשוט לא ידעתי למה אני בוכה. אני אמורה לשמוח. אבל מצד שני? יש מליון סיבות לבכות. אבל לבכות מאושר.

-מנק׳ המבט של שי
קראתי את הדף שוב ושוב, כאשר הלם תוקף אותי. תאיר… תאיר אחותי התאומה. אחותי התאומה. קמתי ממקומי, והתחלתי להסתובב סביב החדר. בלי התראה מוקדמת התחלתי לבעוט בחפצים. כאשר הדמעות זורמות בפני. סערה התחוללה בליבי, כל הרגשות התערבבו. הייתי עצבני, הייתי שמח, הייתי עצוב. לא ידעתי מה אני מרגיש, כי בעצם הכל התערבב. הרגשתי חלש. רגע אחד הייתי מאושר מהחיים, ורק דף אשר כתוב בו כמה מילים המספרים על חיי משפיעים על הכל. על כל האושר, על כל השמחה ומספרים מי אתה באמת. תאיר. אני חייב לראות מה איתה, לראות עם גם היא קיבלה את המעטפה. ואיך היא קיבלה את זה? איך היא קיבלה את זה שאנחנו אחים. נעלתי את נעלי הוואנס השחורות והתחלתי לפסוע למחוץ לחדר. פתחתי את דלת חדרה של תאיר בחוזקה וסרקתי את החדר. הוא היה מבולגן, ותאיר ישבה בפינת החדר, כשראשה חבוי בתוך ידיה והיא מחזיקה בדפים. 
״תותה.״ מלמלתי ורצתי ריצה קלה לעברה. התיישבתי לידה, ועטפתי את גופה בזרועותי. היא הניחה את ראשה על כתפי והתחילה ליבב. אז זהו, כל הרגשות נעלמו ונשארה רק הרגשה אחת. הייתי מאושר. הייתי שמח. זרחתי. אני שמח, שמח שגיליתי כבר מי אני. ושהדבר הכי חשוב לי בחיים, בעצם יושב לידי. נשקתי לקודקוד ראשה, והרמתי את ראשה בעזרת ידי.
״תיתי, לא לבכות.״ מלמלתי בניחום וליטפתי את פניה. עטפתי את גופה בתוך זרועותי. ״היי, אני אוהב אותך, אחותי״ מלמלתי בטיפה גמגום. עד כמה להוציא את המילה 'אחותי' מהפה גורם לי לצמרמורת.
״גם אני אוהבת אותך, אחי.״ היא מלמלה גם היא ולאט לאט נרגעה מהבכי. 
״אז אתה בעצם אומר שאנחנו אחים?״ תאיר מלמלה בצחקוק קטן, אני שמח לפחות שהיא לא בוכה.
״סבל עולמי.״ אמרתי והבטתי בתקרה, משחק אותה כאילו אני סובל.
״ילד חרא.״ היא צחקקה ואני מיד אחריה. לאחר כמה דקות, בעודנו צוחקים דלת החדר נפתחה ובר, בלה, שביט ונופר התפרצו.
״הכל בסדר?״ בר שאל אותנו בדאגה. הבטתי בתאיר והיא חייכה לכיוון בר והינהנה בראשה. אז זהו… זו הזדמנות טובה להתחיל דרך חדשה. 

-מנק׳ המבט של בר 
״והמסת אצלי חומות, ונתת להתקרב. אבל היית הראשונה שגם שברה לי את הלב״ זמזמתי בלחש, תוך כדי שלקחתי עוד כפית מהדגנים. 
״שכבה י׳ להתאסף בחדר האוכל״ קול הדהד מהרמקולים שהיו בחדר האוכל, וקטעו את השירה שלי. הנחתי את קערת הדגנים הריקה בכיור והתיישבתי במקומי. לאט לאט, כל שכבת י׳ התאספה. 
״שלום,״ טל מלמל שלידו עומדת לי. 
״יש לנו הודעה חשובה להגיד לכם.״ לי אמרה כאשר פניה זרחו. 
״מעניין מה ההודעה.״ בלה לחשה לי. הנהנתי בראשי והבטתי בהם בציפייה.
״בר ותאיר, הנערים שהגיעו הנה עקב איבוד זכרון קבלו היום טפסים.״ טל הכריז בשמחה, שכבר כולם הבינו מה היה כתוב בטפסים.
״או מי גד.״ נופר צווחה בהלם ובשמחה. קמתי ממקומי במהירות והתחלתי לרוץ לעבר חדרה של תאיר. כבר ידוע לי ששי שם. הייתי נרגש. אני שמח. שמח שהיא גילתה מי היא. אבל עכשיו אני חייב למצוא דרך להסביר לה… להסביר לה שאני מכיר אותה. התפרצתי לתוך החדר והבטתי בשי ובתאיר מצחקקים יחד.
״הכל בסדר?״ שאלתי בדאגה וליטפתי את לחייה. היא הנהנה בראשה וחייכה במתיקות. 
״יופי.״ מלמלתי חייכתי חיוך קטנטן. 
״נשאיר אותכם לבד.״ נופר אמרה בחיוך וסימנה לכולם לצאת מהחדר. ולאט לאט, התנגן השיר 'אף אחת אחרת- איתי לוי' הדלת נסגרה ורק אז תאיר הרשתה לעצמה להתפקע בצחוק
״איזה משקיענים.״ היא מלמלה בהסמקה 

'יש בך מה שאין לאף אחד אחרת 
מודה שבלילות כשאת לא נשארת 
עיוור עוד מחפש את הדרך לאהוב 
יותר כבר לא שלם, השקט עוד פוצע 
באהבה מזמן אני כבר לא נוגע 
ופייך עוד מצטייר עם צעדייך בדמיון' 

״זהו, זה הזמן, זו השעה, זו הדקה וזו השנייה להתחיל דרך חדשה. במקום חדש, חברים חדשים, הכל מחדש. כמו שילד הרגע נולד, והוא רואה את העולם.״ מלמלתי בקול והבטתי בה בחיוך. היא הנהנה בראשה. התיישבתי לידה, צמוד לקיר הקר והמצמרר וליטפתי את לחייה. היא הביטה בי. סרקתי את פניה. עיניים ירקרקות, שפתיים בשרניות ורדרדות וטיפה נפוחות ויבשות והאף הסולד והקטנטן שלה. קירבתי את שפתי לשפתיה, ולא חיכיתי שנייה ונישקתי את שפתיה.