בין הגלים- פרק עשרים וחמש: שנאה

ן הגלים- פרק עשרים וחמש: שנאה
'אחד הדברים הכי מפחידים,
הוא שאתה מבין שהדבר היחידי שיכול להציל אותך הוא אתה'- דמי לובאטו.

אחרי כמה דקות, הגענו לפנימייה. ניסיתי לפתוח את הדלת השחורה של המכונית, אך משום מה היא הייתה נעולה.
"בר," קראתי בקול עצבני וניסיתי לדחוף את דלת המכונית.
"מה?" הוא שאל בקול תמים והניח סיגריה בין שפתיו.
"אתה מעשן?" שאלתי טיפה בהלם. הוא פתח את חלון המכונית והדליק את הסיגר הכבוי, תוך כדי שהנהן בראשו.
"תפתח כבר את המכונית," הטעשתי על עצמי באמרתי בכל עצבני.
"היא פתוחה," ענה באדישות, ודחפתי את הדלת של המכונית שוב אך זה לא נפתח.
"בר." הדגשתי את שמו בעצבנות ורקעתי ברגלי.
"תאיר." הוא אמר באותו טון וסובב את מבטו אליי, כשידו מוחצת את הסיגריה שהספיקה להיקטן.
"מה אתה רוצה?" שאלתי ביאוש ובעצבים.
"לדבר," ענה לאחר כמה שניות והביט לתוך עניי, מיהרתי להשפיל את ראשי.
"אנחנו מדברים כבר, לא?" אמרתי בגיחוך מזלזל ושיחקתי עם שרוולי הסוואדר שלי.
"תאיר," הוא קרא בטון יותר גבוהה, אבל כאשר קלט שהוא העלה את הטון נרגע.
"אתה יודע מה, בר?" שאלתי והרמתי את מבטי אליו, הבטתי אל תוך עיניו החומות והרגשתי את הדמעות עולות לי. "אני שונאת אותך. פשוט שונאת אותך. איך לא סיפרת לי בכלל את זה? מתי בכלל רצית לספר לי? אם לא פלטת את זה היום היית אולי מספר לי בעוד שנה שנתיים. ומי יודע? יותר. אני שונאת אותך, וכל דבר שקשור אלייך. עכשיו תפתח את הדלת." צרחתי כאשר הדמעות זורמות על פני. הבטתי דרך המראה, וקלטתי את עיניו מאדימות. בר מיהר להשפיל את מבטו. אחרי כמה שניות, מצאתי את עצמי מחוץ מכוניתו, בדרך לחדרי. רצתי לעבר חדרי, וכאשר הגעתי פתחתי את הדלת וטרקתי אותה. נשענתי על הדלת, וירדתי במורדיה. כל הכוחות שהיו לי נעלמו. רציתי רק לבכות. לשקוע בדיכאון ולבכות. הנחתי את ראשי על רגלי, והמשכתי לייבב בלחש. שמעתי דפיקות על הדלת, אך לא יחסתי לזה חשיבות.
"תותה, תפתחי." שמעתי את קולה הדואג של נופר צועק מבעד לדלת, ושוב הדפיקות נשמעו. המשכתי לא להתייחס לזה, ואחרי כמה שניות הדפיקות נפסקו. אני חושבת שהם חשבו שאני לא בחדר. צלצול הטלפון שלי נשמע ברחבי החדר, והדפיקות נשמעו שוב. אני שונאת את החיים האלו.
"מי זה?" שאלתי בלחש, בניסיון ישמעו אותי כי הדפיקות היו חזקות ורועשות.
"נופר," שמעתי את קולה של נופר עונה לשאלתי בדאגה.
"רק את?" שאלתי שוב בקול שבור ורועד.
"כן, בבקשה תפתחי לי, תאיר." היא ענתה בקול דואג ודפקה שוב כמה פעמים. אחרי כמה שניות של מחשבה, קמתי מהרצפה הקרה ופתחתי את דלת החדר. נופר טרקה את הדלת מאחוריה והתנפלה עליי בבכי כשאני בוכה ומייבבת על כתפה. היא משכה אותי לעבר מיטתי, והתיישבנו.
"תותי, מה קרוש?" היא שאלה והרימה את ראשי כך שאני אביט בה. "הוא אמר לך שהוא לא רוצה אותך?" הנדתי את ראשי לשלילה, זה לא מה שהוא אמר. הוא אמר משהו יותר גרוע.
"אז מה הוא אמר?" היא שאלה בלחש ובדאגה. "את יודעת שאת יכולה לספר לי הכל, נכון?" היא שאלה והנהנתי בראשי. "אז יאללה, מה הוא אמר?"
"הוא יודע מי אני, נופר. הוא הכיר אותי בעבר." אמרתי בלחש ובקול צרוד, והייתי צריכה כל שנייה למחוא את הדמעות שהרטיבו את פני שלא הפסיקו לזרום.
"הוא מה?" שאלה בגמגום ובהלם. "אני לא מאמינה."

-מנק' המבט של בר
"אני אדיוט," מלמלתי בעצב ובעצבים ונכנסתי לתוך חדרי, למזלי קרולוס לא היה שם. "אני כל כך אידיוט." צרחתי ובעטתי בשידה שהייתה ליד מיטתי. מנורת הלילה והכוס שהיו על השידה התרסקו על הרצפה הקרה. חלצתי את נעלי מרגלי, ועצמתי את עיני בכעס. זהו, היא שונאת אותי. אני כל כך דפוק.