בין הגלים- פרק עשרים ושלוש: אבוד

בין הגלים- פרק עשרים ושלוש:
-מנק׳ המבט של שביט
'אנחנו חיים כדי לראות בלי לראות באמת. למה עולה לנו כל כך הרבה לראות את האמת? לראות את מה
שכל כך צפוי?
אנחנו סקרנים, אנחנו רוצים לראות, אבל לראות הכל? אבל אנחנו מוכנקץים באמת לראות את מה שיש לראות?
כל מה שיש לנו לראות נמצא שם, תמיד שם בסביבה, הדבר החשוב אף פעם לא נסתר, רק צריך לרצות לראות אותו
כשנרצה נוכל לראות עם העיניים, עם הצוואר, עם הנשמה, לראות את הבלתי נראה
ראה, רואה, רואה אותי? אתה יכול לראות אותי? אתה יכול לראות?
אני כאן, אתה שם, אם תרצה תוכל לראות אותי, אתה רק צריך לרצות
אתה חי ורק צריך להתעורר, אתה יכול? אתה רוצה?'- כמעט מלאכים

״שוב מתחת לחלון ביתך,״ מלמלתי בקול. היה כבר ערב, בין שש לחמש והתחיל כבר להחשיך. ישבתי על ספסל מחוץ לפנימייה, אך הפנימייה עדיין הייתה בטווח הראייה שלי. והתחלתי לזמזם שיר מוכר שנתקע לי במוח. ״על ספסל מחכה לשובך״
״בו״ צעקה קטנה הבהילה אותי והקפיצה אותי ממקומי.
"כוסאמק," מלמלתי בבהלה והעפתי לה כאפה קטנה וחלשה.
"מה זה?" היא קראה בעצבים ובקול ודרכה לי על הרגל.
"אח, נו למה?" מלמלתי והתפתלתי מכאב. זאת חזקה זאתי. היא רק צחקקה בקול ונשענה על כתפי.
"אני עייף מת" מלמלתי בקול והתמתחתי טיפה. מתוך אינטרקז, הנחתי את ידי סביב צווארה של נופר
"טריק ישן, אבל בסדר." היא מלמלה באנחה מה שגרם לי לצחקק מאט.
"יאללה, נעלה?" שאלתי. לא חיכיתי לתשובה, תפסתי בידה ומשכתי אותה מישיבה לעמידה.
"אוקיי אוקיי, " היא מלמלה בעייפות והתחלנו לפסוע לכיוון חדרה של נופר.
נעמדנו ליד חדרה, וחיכיתי שהיא תיכנס כך שאוכל ללכת.
"חייבת טיפ לליווי? " היא שאלה בציניות ושילבה את ידיה על חזהה.
"איך לא חשבתי על זה קודם?" שאלתי גם אני בציניות.
"כי אתה סתום? " היא ענתה במיו תשובה שאלה.
"אני סתום?! נפגעתי, זהו" אמרתי בקול ושיחקתי את עצמי פגוע. בלי לשים לב, ברח לי חיוך קטנטן שמיהרתי למחוק.
"לא, לא סליחה אתה לא סתום." נופר אמרה בהתנצלות וחזרה על דבריה.
"יופי" אמרתי בחיוך גאה ושילבתי את ידי על חזהי
"אתה מטומטם"אמרה והתפקע בצחוק מהפרצוף ההמום שלי.
"סבבה, אין בעיה." מלמלתי. עטפתי את ידי סביב מותניה, הרמתי אותה וסחבתי את גופה על גבי.
"שביט, תוריד אותי" היא צווחה בקול מצחקק, ונתנה לי מכות בגב שלא הזיזו לי. הגעתי לחדר שלה, השכבתי אותה על המיטה, התיישבתי עלייה והתחלתי לדגדג אותה.

"די שביט," נופר צחקה בקול, מה שגרם גם לי לצחקק.
"לא ולא" מלמלתי בחיוך תחמני והמשכתי לדגדג אותה.
"אתה לא סתום, לא מטומטם ולא כלום." חזרה על דבריה בצחקוק לאחר כמה שניות. הפסקתי את הדגדוגים, קמתי מימנה ונשכבתי על-ידה.
"יפה, תזכרי את זה." אמרתי לה מצחקק, והיא איתי
"מעצבן אחד" אמרה ודחפה אותי מהמיטה. תפסתי לה את היד ומשכתי אותה איתי. היא נפלה מעליי. היינו קרובים מאוד אחד לשני, וזה היה נדמה כאילו סרגל אפילו לא יכל להכנס בנינו. קירבתי את ראשי אלייה, וריפרפתי את שפתי בשפתיה. לאחר כמה שניות, לא עמדתי בפיתוי, תפסתי בפנייה בעדינות ונשקתי את שפתיה הבשרניות והאדומות

-מנק' המבט של בר
"אתה רציני? " שאלתי והבטתי בקרולוס שהנהן בראשו. "אתה לא עובד עליי?" מלמלתי והבטתי סביבי. "מה פתאום" הוא ענה והסיט אאת מבטו מהרצפה אליי
"אתה יכול לפרט?" שאלתי בגמגום. עניין אותי לדעת למה הוא פאקינג לר יכול להיות עם זאתי שהוא אוהב. והכי עניין אותי לדעת, איך אני לא ידעתי מי-זה.
"ההורים שלי הם אלה שאומרים לי עם מי להיות ועם מי לא, אז לא הייתה לי אפשרות אחרת" הוא אמר בגיחוך מזלזל, נשאן על הקיר והשפיל את מבטו לרצפה.
"אז למה אתה לא נלחמת?" שאלתי טיפה בשוק. אני לא מכיר את קרולוס ככה, הוא תמיד היה נלחם על דברים עד שהוא היה יודע שזה אבוד.
"כי זה אבוד, אחי. הם איימו שאם אני לא אפרד מימנה אז זה כבר יהיה בדרך שלהם." הוא ענה לתשובתי ובעט בשידה הקטנה שהייתה ליד מיטתו. שעון המעורר נפל מנידנודים מהשידה, והתרסק על הרצפה הקרה.
"תדבר עם נופר על זה, תסביר לה. וכמו שאני מכיר את נופר, היא תבין ותסלח." הצעתי לו והוא הניד את ראשו לשלילה.
"היא עם שביט, שיהיה להם בכיף." הוא אמר בחיוך מזויף שהוריד תוך שנייה. נעמדתי מישיבה והתקדמתי לכיוונו. תפחתי על שכמו בסימן שהכל יהיה בסדר, והתחלתי לפסוע למחוץ לחדר.
"לאיפה" הוא קרה בקול.
"לתאיר, ועל הדרך אני אדבק עם נופי" עניתי בלי לסובב את מבטי אליו. סגרתי את הדלת בעדינותם
תחלתי לפסוע לעבר חדרה של תאיר. בדרך, נעצרתי ליד חדרה של נופר. בקעו צחקוקים מבעד לדלת. אין, זה אבוד. היא עם שביט