בין הגלים- פרק שבע עשרה: אבא

בין הגלים- פרק שבע עשרה: אבא

-מנק׳ המבט של תאיר 
'אתם יכולים לסגור את העיניים כדי לא לראות את הדברים שאתם לא רוצים לראות, אבל אתם לא יכולים לסגור את הלב כדי לא להרגיש את הדברים שאתם לא רוצים להרגיש.' ג׳וני דפ.

״נו בר,״ מלמלתי ורצתי אחריו. הוא בדיוק יצא מהמחששה. הוא רק זרק את מבטו אליי, והמשיך בדרכו.
״בר.״ אמרתי ביותר קול ורצתי לעברו. למזלי, הצלחתי לעקוף אותו ולהיות מולו.
״עא?״ הוא שאל וניסה לעקוף אותי שוב.
״תעצור.״ דרשתי, ועצרתי אותו רגע לפני שהוא עקף אותי.
״תסתכל עליי,״ דרשתי ותפסתי בלחייו, הכרחתי אותו להביט בי. אבל לא הצליח, כל שנייה אפשרית הוא הסיט את מבטן מעיניי לכיוונים שונים.
״בר!״ רקעתי ברגלי בחוזקה מה שהסיח את דעתו.
״מה?״ הוא שאל בטון תמים ושילב את ידיו על חזהו. 
״מה קרה?״ שאלתי ושוב הכרחתי אותו להביט בי. 
״שום דבר מיוחד.״ הוא השיב בקרירות ושוב הסיט את מבטו.
״בר.״ חזרתי על דברי שוב והדגשתי את שמו בעצבנות.
״מה?״ הוא שלא בצעקה קטנה עצבנית. 
״מה יש לך?״ שאלתי שוב קצת יותר ברוגע.
״אני… אני שונא שפוגעים בנופר,״ הוא התוודה והביט בי בהתנצלות. חייכתי חיוך קטנטן וחיבקתי אותו. הוא הניח את ידיו סביב מותני, חיבק אותי חזרה והניח את ראשו על כתפי. יכולתי להרגיש את חיוכו הקטנטן, מה שגרם לי לצמרמורת וחייכתי גם אני. לאחר כמה שניות, התנתקנו, אך עדיין נשארנו קרובים. 
״מצטער…״ הוא מלמל בחיוך קטנטן וראשו התקרב אליי עוד יותר. צליל של צפצוף מכונית נשמע, מה שגרם לי ולבר להתרחק בבהלה. הבטנו לכיוון המכונית. זה היה ג׳יפ גדול ושחור מהמבריקים. גבר נאה, שנראה בשנות השלושים לחייו יצא מהמכונית. הוא היה לבוש בחליפה שחור לבן, שכפי מה שנראה דיי חנקה אותו אבל בסדר. בר התקדם צעד אחד בהיסוס, ואז עוד צעד. ועוד צעד עד שהגיע לאותו בחור. הבחור חייך חיוך קטנטן, וחיבק את בר. 

-מנק׳ המבט של בר
״אבא הוא הרבה יותר חשוב ממה שחושבים… כי מילותיו של אב, המבט שלו, חיים בתוכנו.
זה כמו שהאבות נותנים לך ארגז כלים, ואם יש לך בעיה אתה מושיט יד לתוך הארגז ומוציא את הכלי שנחוץ לך על מנת לפתור את הבעיה.
אבל כשאב חסר או פישל אתה נמצא בבעיה… אתה מושיט את היד אל הארגז ואין שום דבר, ואז אתה אבוד.
בלי הכלים האלו, אתה כאילו עירום, בלי נשקים שיעזרו לך להתמודד עם החיים.
כי אב נותן לנו את זה, הוא נותן לנו נשקים כדי שנוכל להילחם, כדי שנוכל להילחם על מקום.
וכשאתה מפסיק להילחם, אתה מת, אתה נופל, אתה הולך.
מה שמחזיק אותך בחיים הוא לא הניצחון אלא הלחימה.
קרב אבוד הוא רק קרב שלא נלחמים בו ! 
שרימפס שנרדם, נסחף ע"י הזרם…
אבל כול עוד אתה נלחם אתה לא מת !
ואולי החיים גרמו לך להישבר, לדמם, לבכות, אבל צריך להמשיך להילחם בהם עד הסוף.
הדרך היחידה ללמוד להילחם היא דרך לחימה, ולא להיכנע לעולם.
להיכנע זה להביט בקרב מבחוץ, לראות את הקרב הזה כאילו הוא הקרב של מישהו אחר, לא שלנו.
יש להילחם עד הסוף, עד הסיבוב האחרון.
אבא שלי לימד אותי מעט דברים… אבל דברים ענקיים.
הוא לימד אותי שאת הזירה אף פעם לא נוטשים, אף פעם לא זורקים את הכפפות…
ושיש להילחם עם השיניים והציפורניים עד הסיבוב האחרון.״- כמעט מלאכים 

צעדתי לכיוון אותו בחור בהיסוס. אותו בחור, שהוא אבא שלי. לא זכיתי לראות אותו, כבר שנה שלמה. הוא היה לבוש בחליפה שחורה לבנה, כאשר הוא אחז תיק עבודה שחרחר.
״אבא…״ מלמלתי בהיסוס. הוא חייך חיוך קטנטן, ולאחר כמה שניות חיבק אותי. היססתי כמה שניות, אבל אז תפסתי אומץ וחיבקתי אותו חזרה. שנה. שנה שלמה לא זכיתי לחיבוק כזה. חיבוק של אב. 
״מה אתה עושה פה?״ שאלתי וחייכתי חיוך שמח. המישהו היחיד שהצלחתי לשמור קשר במשפחה או ליתר דיוק המישהי היחידה היא אמא שלי. היינו מדברים כל לילה בטלפון, עד כיבוי האורות. וגם מידי פעם נפגשים. 
״התגעגעתי אלייך.״ הוא מלמל בטון טיפה עצוב. ״שנה שלמה הייתי מרוכז בעצמי, ולא הרשיתי לעצמי להגיע לכאן. הייתי מאוכזב שעזבת את הבית. עד שהיתלתי על עצמי והגעתי לפה.״ בלעתי את רוקי. זה אבא שלי? אבי הקשוח שברגע שהודעתי למשפחה שאני עובר לפנימייה הוא היה מרוכז רק בו, ותמיד הזכיר לי שהוא מאוכזב מימני. 
״היי, זאת לא תאיר?״ אבי שאל בפתאומיות, והביט מאחורי. הבטתי גם, וראיתי את תאיר מביטה בנו בחיוך קטנטן. 
״כן…״ עניתי והשפלתי את מבטי בחיוך. אני שמח שהיא שוב פה איתי.
״וואלה, לא ידעתי שהיא חזרה.״ הוא מלמל ובא לצעוק את שמה.
״תעצור,״ קראתי בבהלה, מה שהבהיל גם אותו.
״תאיר לא זוכרת כלום מהעבר שלה.״ מלמלתי והשפלתי את מבטי. הוא הביט בי בבלבול ובהלם. 
״בוא,״ הוא תפס בזרועי ומשך אותי בעדינות לעבר המכונית. 
״שנייה,״ צעקתי רגע לפני שנכנסתי. 
״תאי,״ צרחתי, מה שהסיח את דעתה וגרם לה לקפוץ במקום. ״אני הולך, אל תחכי לי. אני אדבר איתך עוד מעט״ צרחתי שוב. היא הרימה את ידה, בסימן שהיא הבינה ונכנסה לתוך המבנה. נכנסתי גם אני למכונית ואבי התחיל לנסוע. הוא נעצר במקום שהיה לוקח אותי כל פעם שהייתי יותר צעיר. זה היה מין פארק שעשועים נטוש, ואף אחד לא היה מגיע אליו. משום מה, רק אני אהבתי להיות פה. אומנם בלילה הוא תמיד היה מפחיד בעיני, מלא בעצים וקולות שגורמים לך לבהלה, אבל כלום לא גרם לי ללכת מהמקום במהירות. אני ואבי יצאנו מהמכונית, והתקדמנו לעבר שטח הפארק. התיישבתי בנדנדה הקטנטנה, והתנדנדתי בקטנה. מוזר שזה עדיין החזיק מעמד. 
״עכשיו אתה מוכן לספר לי למה עברת לפנימייה?״ הוא שאל והביט בי בשאלה. ״וגם למה תאיר איבדה את הזיכרון?״