בין הגלים- פרק שלושים ואחדת: עליית הגג

בין הגלים- פרק שלושים ואחד: עליית הגג.
-מנק' המבט של תאיר
'החיים הם דרך אחת ארוכה עם המון סימני דרך, אז כשאתה פוסע בשביל, אל תסבך את המחשבה שלך, ברח מן השנאה, מן הרוע ומן הקנאה. אל תקבור את המחשבות שלך, הגשם את החזון שלך למציאות.'- בוב מארלי.

השעה תשע הגיע. הייתי בלחץ הסיטרי. הבטתי בעצמי במראה, ונשמתי עמוק בניסיון להרגע. הייתי לבושה בסוודר שחרחר עם תמונה של פניו של חתול, סקיני ג'ינס סגול ופשוט ונעלי אולסטר שחורות. שיערי הג'ינג'י היה פזור על אורך גבי ועליו היה כובע צמר שחור. זהו, השעה אני הולכת לדעת פרט קטן על עצמי. פרק קטן מספיק לי לשסוע שלם לפחות. האייפון שלי שהיה מונח על מיטתי הבהב ורצתי לבדוק מה שלחו לי.
הודעה מאת 'ברצ'ו שלי':
'רדי, אני מחכה לך למטה.' חיוך קטנטן עלה על שפתי.
'סבבה' הקלדתי וסגרתי את מסך האייפון שלי. הכנסתי אותו לתוך הכיס האחורי ויצאתי מהחדר. נעלתי את דלת החדר ויצאתי לבחוץ.
"ביוש." נופפתי לעבר כל מי שאני מכירה, שהיה בסלון והביטו במסך הטלויזיה שהיה מודלק על הדרבי. גלגלתי את עיני בצחקוק קל ופתחתי את דלת הפנימייה. הבטתי החוצה, וניסיתי לחפש בעיני את בר.
"תירי." שם החיבה שלי, שבר היה נוהג לקרוא לי ככה, נשמע. הסטתי את מבטי לכיוון הקול, וראיתי את דמותו של בר נמצאת דיי רחוקה מימני. נופפתי לו והתחלתי לפסוע אליו בהליכה מהירה.
"את נראת מדהים." הוא החמיאה לי וסרק את גופי כאשר הגעתי אליו.
"תודה, גם אתה." מלמלתי בלחש והשפלתי את מבטי.
"את באה?" שאל לאחר כמה שניות והושיט את ידו לכיווני. הנהנתי בראשי ולאחר כמה שניות של היסוס הנחתי את ידי בתוך ידו והוא חייך אליי חיוך עדין. הוא התחיל להוביל אותי בעדינות לעבר המקום.
"לאיפה הולכים?" שאלתי בלחש לאחר כמה דקות שאנחנו פשוט פוסעים לעבר הלא ידוע.
"אנחנו כבר נגיע." הוא צחקק ומשב רוח קריר צמרר את גופי. רעדתי מהקור וניסיתי לחמם את עצמי בעזרת ידי. לאחר כמה שניות, הרגשתי משהו כבד אך צמרירי על כתפי.
"מה אתה עושה?" שאלתי את בר אשר היה רק עם חולצה שחורה ודקיקה בלי מעילו, שהניח על כתפי. "יהיה לך קר." מחיתי והחזרתי לו את מעילו.
"אני אסתדר מצוין. עכשיו תלבשי את המעיל." הוא קבע והניח את המעיל על כתפי.
"יא רע." מלמלתי ביאוש ולבשתי את המעיל הצמרירי שלו
"מודה לך מאוד." הוא צחקק ונעמדנו מול בית די גדול.
"וואו." מלמלתי וסרקתי את ביתו של בר. "זה ענק. בטח יש פה איזה שש מאות חדרים." התפלאתי והבטתי בבר לראות את תגובתו.
"אל תגזימי, אני לא נסיך." הוא מחא בצחוק ומשך אותי לכיוון ביתו. הוא דפק על הדלת החומה והקרירה מעץ, ותוך דקה או שתיים הדלת נפתחה.
"תאיר?" אישה צעירה, בסביבות גיל השלושים לחייה הביטה בי בהפתעה. השתדלתי להיראות במיטבי ולחייך, אבל כלום לא יצא מימני. זה אפשרי שאני אחייך לאישה שבעצם אני מכירה, אבל לא זוכרת? כל מה שיצא לי זה קו עקום וחסר משמעות.
"אמא, בואי נכנס ואני אסביר הכל." בר נאנח ומשך אותי אל תוך ביתו. אביו של בר עמד עמד באמצע הסלון, ושתה מהכוס השקופה. אך כאשר ראה אותי, ירק את מה ששתה- שהתבהר כמים.
"תאיר?" הוא שאל בהפתעה. אותו אני כבר מכירה, ראיתי אותו עם בר פעם.
"תאיר, זה אמי פאר וזה אבי חיים." תאיר הכיר לי את הוריו וחייכתי לכיוונם חיוך מתנצל.
"מה אתה עושה, בר? היא מכירה אותנו." פאר, אמו של בר הפצירה בו.
"לא אמא," בר מלמל בהתנצלות ופאר הביטה בו במבט לא מובן. "תאיר איבדה את הזיכרון."
"תאיר, היום לא אחד באפריל. לאיפה נעלמת? איפה שי?" פאר התעלמה מבר ודרשה מימני תשובות.
"אוקיי, אני מצטערת, פאר. אבל אני באמת לא זוכרת כלום." אמרתי בהתנצלות ובחיוך מנחם. היא הנידה את ראשה, ופסעה לעבר חדר קטן שהיה בפינת הסלון.
"אני אלך אליה." חיים, אביו של בר, אמר בחיוך מתנצל והחל לפסוע בהליכה מהירה לכיוון החדר בו נכנסה פאר.
"טוב, את באה?" בר שאל בניסיון להעביר נושא, לא חיכה לתשובה ומשך אותי לעלות במדרגות. הגענו למסדרון קטן וקצר, והיה שם סולם ארוך.
"בואי," בר מלמל ועזר לי לעלות על הסולם.
"תזהרי שם, אני מאחורייך." הוא אמר לי והניח יד אחת על מותני, בשביל שאזהר.
הסתובבתי אליו, וחייכתי חיוך קטנטן והמשכתי ללכת לאורך הסולם הארוך. הגענו לסוף הסולם, ויצאתי החוצה. משב רוח רענן הגיע והעיף את שיערי אחורה
"מה זה המקום הזה?" שאלתי בחוסר הבנה והבטתי סביבי. היינו בגג ביתו של בר. משם הייתי יכולה לראות את הכל.
"לפני המקרה של האיבוד זיכרון…" הוא מלמל בעצב ונעצר לכמה שניות. ולאחר כמה שניות, המשיך. "אז כל פעם היית באה אליי, והיינו יושבים פה בעליית הגג הזאת. היינו מדברים שעות על גבי שעות, ותמיד בסוף שבוע היית באה עם שי לישון אצלי והיינו ישנים בעליית הגג." אמר והתיישב. הוא הניח את ידו על מקום לידו, בסימון לשבת לידו. התיישבתי לידו, והבטתי אל תוך עיניו השחורות כלילה.
"את יודעת" הוא מלמל ועצם את עיניו בחיוך. אחרי כמה שניות הוא פתח אותן. "היינו ידידים כל כך הרבה זמן, סיפרנו אחד לשנייה הכל. אבל אף פעם לא סיפרתי לך את הסוד הכי גדול שלי. שבעצם… אני מאוהב בך " הוא אמר משפיל מבט.
"למה?" שאלתי בלחש והוא הרים את ראשו אליי.
"כי פחדתי מאיך שתגיבי." הודה בלחש, ועיניו התחילו להאדים. "פחדתי שזה יהרוס את הקשר שלנו כידידים" מלמל. "כי אם לא זוג, אז ידידים זה גם טוב."
"יכולת לפחות לנסות," אמרתי בניחום וקמתי לעבר השק האדום שבלט בעיני. נשכבתי עליו ובר קם אחרי, ונשכב לידי.
"נכון, אבל…" הוא מלמל ולאחר כמה שניות שתק.
"לא היה לי את האומץ להגיד לך את זה " אמר והסיט את מבטו אליי. אח, העיניים השחורות האלה שיכולות לגרום לבן אדם להשתגע. אומנם הן היו שחורות, וכל אדם היה אומר שזה רגיל, אבל בעיניים של בר תמיד היה את המבט של המיסתורין. כאילו יש לו משהו לספר, אבל הוא לא מספר.
"אני באמת עשיתי את זה?" שאלתי בצחקוק קל והבטתי לכיוון השמיים.
"כן, הייתי בשוק." ענה לתשובתי וצחק יחד איתי
"אומיגאד, אני לא מאמינה. איזה פדיחה" אמרתי בגיחוך קל.
"טוב מוכנה לבלות לילה אחד פה?" בר שאל בקריצה קלה וקם מהשק האדום. "ניקח שקים מהחדר שלי."
"אה-הא," עניתי והוא הושיט את ידו לאחיזה. אחזתי את ידו וקמתי בקפיצה קלה מין השק. נשארנו לכמה שניות עומדים בלי להגיד מילה. התעשתי על עצמי במהירות, והחלתי לפסוע לכיוון הסולם. אך ברגע האחרון, נתקלתי במשהו כבד וגדול, שגרם לי ליפול אחורה- על בר. פאק, איזה פאדיחה. הוא היה מתחתי, ואני מעליו ועיניו השחורות לא הסיטו את מבטם מעיני הירוקות לשנייה. שפתיו ריפפו את שפתי. בלי לשים לב, הנחתי את ידי סביב צווארו והוא משך אותי אליו לנשיקה עדינה. לאחר כמה דקות ארוכות, התנתקנו מהנשיקה.
"כדאי שנלך." מלמלתי באי נוחות וקמתי מימנו. בלי לחכות לתשובה, עקפתי אותו וירדתי במורד הסולם.
הגעתי לסוף הסולם, ובר מיד אחרי, ונתתי לו להוביל אותי לכיוון חדרו.
"תוציאי מהארון שקים, יש עליהן שמות של מי כל אחד ואני אלך לקחת חטיפים." הוא פקד והצביע לכיוון ארון שצבעו אדום בצבע אדמה והתחל לפסוע למחוץ לחדר. פתחתי את דלתות העץ של הארון, וסרקתי בעיני את הבגדים. לבסוף מצאתי שני שקים שהיו דיי גבוהים מימני. עליתי על קצות אצבעותי, והוצאתי את שני השקקים האל, שאיתם נפל עוד שק.
פתחתי את השג הכחול והעגול, ועליו היה כתוב את הכינוי של שי. "שי-שו." גיחכתי לעצמע, והנחתי את השק על מיטתו של בר. היה שק ירקרק, ועליו היה את הכינוי של בר 'ברצ'ו'
ובשק האחרון, הכינוי שלי נגלה. 'תירי❤' בלי לשים לב, חיוך קטנטן עלה על שפתי. קיפלתי חזרה את השק של שי, ושמתי במקומו ואחזתי בשני השקים שלי ושל בר.
"את באה?" בר צעק לי מחוץ לחדר.
"כן." עניתי בצעקה קטהה ורצתי בדילוגים לעברו.
"ורציתי להתנצל על מה שקרה קודם." הוא מלמל וגירד בעורפו.
"זה בסדר, תודה בר." מלמלתי בלחש והשפלתי את מסטי לקרקע.
"תודה על מה?" הוא שאל בחוסר הבנה.
"על הכל. פשוט תודה." מלמלתי לתשובה והתעשתי על עצמי. "אתה בא?" שאלתי ובלי לחכות לתשובה, פסעתי לעבר הסולם שמוביל לעליית הגג.