בין הצללים

פרק 1

"מותק קומי!"
קולו הצווחני של עדן נשמע מעבר לקו הטלפון. פלטתי גיחוך. מאז שהוא ראה אותי נלחמת עם החתולה המרדנית שלי בצווחות ובשליפת ציפורניים, הוא לא מפסיק לחקות אותי.
"האייפון שלי עוד עלול להתנפץ"
"תזיזי את התחת שלך מהספה" הוא ציווה, "יוצאים לחגוג!"
לא הופתעתי מההכרזה של החבר הכי טוב שלי. הוא בליין מושבע שתמיד מצא סיבה לצאת ולחגוג.
"ממ…" הנמכתי את עוצמת הקול של הטלוויזיה, "לא קצת מאוחר מדיי בשביל זה?" הצצתי בשעון. השעה הייתה עשרה לאחת בלילה וכבר הייתי באמצע פרק מותח של "דקסטר".
"תל אביב לא נרדמת" התעקש. "חוץ מזה, תפסיקי להיות חמוצה ותהיי ספונטנית לשם שינוי!"

מפה לשם מצאתי את עצמי ברחובות תל אביב העמוסים והרועשים, מתפלאת מהקצב של העיר ומהכאוס המושלם שבה.
תל אביבים אמיתיים ידעו להתנהל בלי בעיה בתוך כל הבלאגן הזה. בין הפקקים ברחובות הצרים והנהגים העצבניים שניסו לפלס את דרכם בצפירות מחרישת אוזניים ועד ההמון הזורם והצפוף בכל מקום.
אבל בשבילי זה היה חדש. הכל משך לי את העין וגירה את החושים באופוריה מטורפת.
אנשים בכל מקום, פרצופים, סגנונות לבוש, צבעים, מוזיקה, מבטאים… הכל היה כל-כך תוסס ואנרגטי, שופע חיים וחופש והתמזג באופן מושלם.
"בא לי לגור פה!" לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות. הייתי כמו ילדה קטנה ונלהבת בפעם הראשונה שלה בלונה פארק מרהיב.
עדן משך אותי לחיבוק, "דמייני את זה…אני, את ושותף חתיך בדירה באמצע שדרות רוטשילד"
"נשמע טוב," חייכתי, "רק שכחת את מותק"
"איכ!" הוא כיווץ את פניו כאילו שתה חלב מקולקל, "החתולה המיוחמת שלך לא נכנסת!"
"היית מת" השתקתי אותו במרפק לצלעות.

אחרי עשרים דקות של הליכה מייגעת שכללה את התור הארוך למועדון ואת הקיטורים שלי על הלחות הדביקה, הגענו.
זה היה דאנס בר פלצני בחלק הפלצני של תל אביב, אבל הייתה אווירה מחשמלת ששווה אפילו את המחיר כניסה המוגזם.
"וואו" לקחתי נשימה עמקה, שואפת קצת מן האנרגיה המסחררת.
"הורס!" עדן שילב את זרועו בזרועי וגרר אותי אל מרכז הבר. תוך חמש דקות השתלבנו בין עשרות אנשים שרוקדים לפי מקצב המוזיקה ברקע.
שוט אחר שוט, האלכוהול צורב בגרון, ריח של סיגריות באוויר, האורות מהבהבים, החיים מקבלים צבע.
זה הרגיש כל-כך טוב. חופשיה ורוקדת, מזיזה את הראש מצד לצד ונעה בהתאם לקצב, מחפשת ריגושים זמניים וסיפוק יצרים זריז.
התחשק לי שיהיה מסביבי מארוב של גברים שילחמו לזכות בתשומת הלב שלי, רציתי לפתות ולכבוש, להרשות לעצמי להתפרע, להיות כמו ציפור חופשיה שלא נמצאת תחת סורגים מכלוב של זהב.
רציתי להרשות לעצמי להיות חסרת שליטה, ללא גבולות ומעצורים, ללא מחויבות ואחריות, ללא דאגות וחששות.
"אומיגאד!" עדן צבט אותי. "תסתכלי על הבלונדיני מאחורי"
הצצתי מאחורי כתפיו. "מאה אחוז גיי!" אישרתי לו. "ויש לו סטייל הורס!" בחנתי אותו בקצרה. חולצת טי שרט פשוטה עם מכנס ג'ינס משופשף ומגפי ניטים שחורים שנתנו לו מראה פרוע ומסוקס וללא ספק – נקודת בונוס אצלי. "לך אליו!" דחפתי אותו.
"את תסתדרי לבד?"
"ברור!" מיהרתי להשיב.
"תודה מותק! זה יהיה זריז, אני מבטיח" הוא נשק ללחיי ומיהר לעברו כמו טורף לטרף.
המשחק מתחיל, חשבתי לעצמי כשבחנתי את עדן בפעולה. ריקוד חיזור, זה שם המשחק. הכללים מאוד ברורים – היכרות שטחית, מבטים מרמזים, פלירטוט נסתר, נגיעה חטופה, מבט ארוך, משחקי מילים דו משמעיים וחיוך מסתורי ליצירת מתח מיני.
במשחק הזה אין מנצח ואין מפסיד. זה מתחיל ונגמר באותו לילה, בין סדינים לבנים. זה משחק של רווח ואינטרסים נטו, משחק של ריגושים בלי רגשות, הרפתקאות בלי סכנות מיותרות ותשוקה בלי מחויבות.
אף פעם לא הייתי שחקנית במשחק הזה. בלתי אפשרי מבחינתי להיות חשופה פיזית בלי להיות פגיעה רגשית אבל תמיד תהיתי איך זה כשהצד הרציונלי נדחק לטובת להט הרגע.
לאחר עשר דקות קמתי והתחלתי לחפש אחר השירותים. עליתי במדרגות לקומה השנייה ונכנסתי במסדרון הצר בין ההמון השיכור, נזהרת שלא לחטוף מרפק מאיזה בחור מתנדנד ששתה כוס אחת יותר מדיי.
כשהגעתי לסוף המסדרון פתחתי את הדלת הסגורה בלי לחשוב פעמיים.
"לעזאזל," שחררתי אנחה עצבנית. זה לא היה השירותים. זה היה משרד קטן שלפי מה שהספקתי לראות – היה מעוצב להפליא אבל זה לא מה שעזר לשחרר לי את לחץ מהשלפוחית.
"צריכה עזרה?" קול מחוספס נשמע.