בית היתומים- פרק 12+13

~נ.מ. מיה~
"מה את חושבת עליי מיה?" ליאור שואל. הוא עדיין שוכב מעליי, מלטף את השיער שלי.
"שאתה הבחור הכי יפה שראיתי בחיים" אני אומרת והחיוך שלו מתרחב.
"טוב בזה את צודקת" הוא אומר בשחצנות. אני יודעת שהנשיקה הזו גרמה לי להרגיש בעננים לגמרי, ואני גם יודעת שכל מה שהוא ישאל אותי עכשיו אני יגיד בהכי כנות שאפשר.
אני נושמת והעיניים שלי מתבוננות בפניו. תווי הפנים שלו כלכך מיוחדים. יש לו אף מיוחד כזה, והחום בעיניים שלו פתאום נראה כמו הצבע הכי יפה בעולם.
"על מה מסתכלת?" הוא מגחך.
"עלייך. הפנים שלך יפות" אני אומרת. אני מרגישה קצת כמו סמרטוט אבל לא אכפת לי.
"תגיד ליאור. לגבי מה שאמרת קודם, על זה שאתה מאוהב בי" התחלתי ואז השתתקתי.
"כן" הוא אמר ועבר ללטף את הפנים שלי.
"אז גם אני מאוהבת בך" אמרתי. אחרי שנייה קלטתי מה אמרתי. אמרתי משהו שלא באמת הייתי בטוחה בו בעצמי. טוב עכשיו אני בטוחה. אני מאוהבת בליאור.
"אני שמח" הוא אמר בחיוך והצמיד את שפתיו לשלי בפעם השלישית באותו אחר צהריים.
אבל עצרתי אותו לפני שזה נהיה לוהט יותר, "ככה נישקת גם את אלה?".
"את ממש קנאית את יודעת?" הוא אומר וצוחק.
"למה באת לדבר איתה היום?" אני שואלת וכל הילדה הקטנה והמאוהבת שבי יוצאת החוצה. איזה כיף זה להגיד שאני מאוהבת.
"זה היה תירוץ כדי לדבר איתך" הוא אומר וממשיך ללטף את לחיי.
"לא נכון" אני אומרת ומשרבבת את שפתי בעצבנות.
"מיה, תקשיבי. אני לא רוצה את אלה טוב? אני רוצה אותך. אני יודע שאני לא נראה אמין משהו, אבל כנראה שתצטרכי להסתפק בזה" הוא אומר ומחייך ומביט עמוק לתוך עיניי.
"אתה באמת רוצה אותי?" לא יודעת למה, קשה לי להאמין למחשבה שמישהו אי שם עולם באמת חולם עליי.
"כן! ותפסיקי עם הדימוי העצמי השגוי הזה. למה את כלכך מקטינה את עצמך? תאמיני לי שכל בן בפנימיה הזאת היה מוכן להתחלף איתי עכשיו, כולל הי"בניקים" אמר ליאור וגרם לי לצחוק, "בטח. אם ישלמו להם"
הוא חייך וניענע את ראשו, "תפסיקי עם זה כבר" הוא אמר ותפס בשתי ידיי, מרתק אותי למיטה. חייכתי וניסיתי לשחרר את הידיים.
"אני יותר חזק ממך" הוא אומר ומגחך לאור הנסיונות העלובים שלי.
לבסוף נכנעתי והפסקתי להתפתל, והבטתי בפניו, בוחנת כל פרט ופרט בהן.
"תגרמי לי לרצות לנשק אותך" הוא ציווה.
"תנשק אותי" אמרתי.
"לא, תגרמי לי לרצות לעשות את זה לבד" הוא אמר וגילגל עיניים.
"לאלה לא היית אומר את זה נכון? כי את אלה אתה תמיד תאהב" אמרתי בשקט, והבעת חרטה החלה לחרוש את פניו, וזה גרם לי לפרוץ בצחוק.
"כלבה" הוא אומר ומחייך חיוך ערמומי. צחקתי שוב.
"אולי תרד ממני?" שאלתי וניסיתי לדחוף אותו בעזרת רגליי, מה שלא עבד.
"אולי לא?" הוא אמר בחיוך ונישק את אפי.
"בוא נספר עוד סודות כמו קודם, מה אתה אומר?" שאלתי. עכשיו אני יגלה עליו את כל הדברים שאני לא יודעת. הוא התקרב לפניי שוב, אך הזזתי את פניי הצידה ברגע שהיה קרוב מספיק, כך שיצא שנישק את הלחי שלי.
"נו קדימה זה יהיה כיף" אמרתי, מנסה לשלהב אותו.
"נו בואי נתמזמז רק עוד קצת" הוא אמר וגרם ללב שלי לקפוץ. אנחנו מתמזמזים? ככה זה להתמזמז?
"מתי נשיקה צרפתית רגילה הופכת להיות מזמוז?" שאלתי אותו והוא הסתכל עליי קצת, כאילו חושב.
"אני יודע? מתי שזה נהיה לוהט אולי? או כשזה במיטה? אין לי מושג" הוא אמר והתגלגל לצידי, משעין את ראשו על ידו כשהוא שוכב על צידו כשפניו אליי.
"אז איך החלטת שאנחנו מתמזמזים ולא סתם מתנשקים?" שאלתי.
"למה את שואלת שאלות? בואי פשוט תצמידי את השפתיים שלך לשלי ותקראי לזה איך שבא לך סבבה?" הוא אמר וחייך את החיוך החמוד הזה שלו.
"טוב נו בסדר" אמרתי ונצמדתי אליו, מחבקת את גופו ומנשקת את שפתיו. בשלב מסוים הכנסתי את ידי תחת חולצתו, מלטפת את הריבועים השווים שלו, והרגשתי אותו מחייך. ואז המציאות הכתה בי.
"תכף יש צילצול, אז עדיף שכשהבנות יחזרו הן לא ימצאו אותנו במצב כזה.." אמרתי והתיישבתי.
"למה את מתכוונת?" הוא שאל והתיישב גם, ועל פניו נראתה אכזבה קלה.
"אתה יודע… שאלה תראה אותנו ככה" אמרתי בשקט. נמאס לי שתמיד צריך לחשוב על מה כולם יגידו, ואי אפשר פשוט לעשות מה שרוצים.
"בואי לחדר שלי, לאחרים לא יהיה אכפת שתהיה איתי מישהי. זה קורה כל הזמן" הוא אמר במשיכת כתפיים, ומשום מה הדברים שאמר הכאיבו לי. מה אם הוא אמר בדיוק את אותם דברים לבנות אחרות, ואז פשוט נפרד מהן כי הן כבר לא היו 'כוסיות' יותר או משהו.
"אני יודע מה את חושבת" הוא אמר ונאנח.
"את לא מבינה שאני פאקינג מאוהב בך? זה בחיים לא קרה לי עם אף אחת אחרת. בחיים." הוא אמר וגרם לי לחייך חיוך קטן. הינהנתי ושנינו יצאנו והלכנו לכיוון החדר שלו. נכנסנו לחדר וליאור סגר את הדלת.
"מיה, תספרי לי. למה הביטחון והערכה העצמית שלך כלכך נמוכים?" אמר ליאור והתיישב על המיטה. התיישבתי לידו.
"אני לא יודעת" אמרתי ומשכתי בכתפיי. "אני יודעת שאני אולי יפה, אבל קשה לי לקבל את העובדה שלאנשים אכפת ממני, או שאני חשובה לאנשים שהם לא גלי. או ההורים שלי" אמרתי ואז שתקתי. וואו. כמה זמן לא דיברתי על ההורים שלי.
"אז תתחילי לקבל את העובדה הזו, כי את חשובה לי, את מבינה?" הוא אמר והניח את ידו על לחיי ואז התקרב אליי ונשק קלות לשפתיי, "עכשיו אל תדברי" הוא אמר וחייכתי חיוך קטן ושמתי את ידיי על חזו, ואז הורדתי אותן למטה ומשכתי בשולי החולצה שלו. הוא התנתק ממני ופשט את חולצתו במהירות. "יותר טוב?" הוא שאל והינהנתי, מעבירה את ידי על הבטן השרירית שלו.

פרק 13
~נ.מ גלי

"ילדים, אני יודעת שעכשיו כבר אמצע שנה, אבל רציתי להציג לכם ילד חדש, תכירו את פלג" אמרה המורה. הרמתי את ראשי ונשימתי נעתקה. הילד ההוא לא היה אחר מאשר יובל! בהיתי בו בהלם. לא קוראים לו יובל? הוא לא בן 17? מה קורה פה?
יובל\פלג סרק את החדר בחיוך האדיש הזה שלו שהשתנה ברגע שראה אותי. העיינים שלו גדלו וראיתי אותו ממלמל 'פאק' בין שפתיו.
הכיתה הסתובבה לעברי, לראות במי הוא בוהה באימה. נדב שישב קרוב אליי, הסתובב אליי במבט מבולבל.
או שיובל\פלג שיקר לי, או שהוא שיקר למורה. רוב הסיכויים שהוא שיקר לי. הבטתי בו בכעס הולך וגובר, וחיכיתי לצילצול הגואל. לבסוף הצילצול הגיע והגעתי למקום של יובל\פלג והנחתי את ידי על השולחן שלו בכעס. הוא הרים אליי את מבטו.
"אני רואה שהבנת לבד…" הוא מילמל והחל לאסוף את הרסטות שלו שוב לקוקו.
"ששיקרת לי?! כן הבנתי את זה, פלג" אמרתי בעוקצנות.
"תקשיבי יש לי תירוץ לזה" הוא אמר וקם מהכיסא.
"והוא?" אמרתי, מעוצבנת ביותר.
"בואי לחדר שלי ואני אסביר לך" הוא אמר ותלה את התיק על כתפו.
"אני רוצה עכשיו" אמרתי ורקעתי ברגלי כמו ילדה קטנה. הוא צחק.
"את באמת רוצה עכשיו שמונים אוזניים חטטניות שישמעו מה שאני מספר לך?"
"לא אכפת לי" רטנתי.
"אל תהיי כזאת עקשנית ובואי" הוא אמר ומשך בידי. נאנחתי ונתתי לו לגרור אותי לחדר שלו.